בכיתה אלף, הדרך לבית הספר נראתה לי קסומה. בסופו של מעלה הרחוב שהוביל לבית הספר, עמד בית ישן. הבית נראה מוזנח ומט לנפול. קירותיו החיצוניים היו מקולפים ושדה קוצים גבוה הקיף אותו כמעין הגנה טבעית מעצמים לא רצויים. דלת עץ ישנה סגרה סופית את הבית מבלי להסגיר אם אי פעם גרו שם אנשים.
גם החלונות, שהיו מוגפים בתריסים סגולים מעוטרים בפס שחור, אחיד ומאובק, הוסיפו אצילות לבית המסתורי. על אחד הקירות היה רשום בצבע לבן 'למחירה' ומתחתיו נראו מספרים לא ברורים.
ואני, שטרם למדתי את סוד האותיות העבריות, לא יכולתי לנחש את כוונת האותיות והמספרים. האם כוונתם למחירו של הבית בשער מטבע כלשהו או שזו רק שגיאת כתיב תמימה?. הייתי בטוח שבבית גרים אנשים. בהפסקה הייתי רץ לחורשה שהייתה בחצר בית הספר. היום היא עדיין אותה חורשה. רק שבעיניי היום, היא קבוצת עצי אורן לא מסודרת. הייתי מטפס על עץ האורן הזקן שגזעו התקלף כבר אז. המסמרים הגדולים והחלודים שהיו נעוצים באדיקות בתוך קרשי העץ הובילו אותי גבוה לצמרת. ושם, הייתי משקיף אל הבית הסגור, מקווה שמשהו בו ייפתח.
ובכל בוקר, כשעברתי בסמוך לבית המסתורי, הייתי מדמיין מי גר בו. פעם היה זה רב חובל, שאת רוב השנה העביר בהפלגות על ספינות ענק. פעם דמיינתי אישה זקנה, ערירית וחולה, שאין מי שידאג לה. כל הדמויות שדמיינתי היו בודדות. חייתי בתחושה שאיש אינו מכיר את הבית כמוני. כך כיליתי את כל ההפסקות שבין השיעורים. בין המורים והילדים בבית הספר יצא שמי כילד טוב ושקט אבל ללא חברים. לא הייתה לי הזדמנות לריב עם אף אחד.
באחת ההפסקות צירפתי אלי בדרכי לצמרת את עידו. עידו היה החבר הכי טוב שלי כבר מהגן. עידו לא האמין, שאף אחד לא גר בבית המסתורי. אני רציתי שהבית יהיה מועדון המשחקים שלנו. כשטיפסנו על העץ וצפינו לעבר הבית המסתורי, אני בפעם המי יודע כמה ועידו בפעם הראשונה, החלון נפתח בפעם הראשונה ואור בקע מהבית. האור היה כה חזק ובוהק עד שהתקשינו דקות ארוכות לראות בבירור לפנים הבית.
שבוע מאוחר יותר, התחדשנו שנינו, במשקפי ראייה. אבל אז, על העץ שם למעלה, ראינו בצורה מטושטשת דמות שניבטה מהחלון וחייכה לעברנו. הדמות סימנה בידה שנתקרב לעברה. אבל אז, בצלאל השרת עבר בחצר וצלצל בפעמון הגדול את הצלצול שסימן לכולנו להיכנס בחזרה לכיתות. עידו, שתמיד היה ילד טוב וממושמע, לחש שהוא נכנס לכיתה.
ואני, שפחדתי מהאור המסנוור ומהדמות שניבטה מחלון הבית המסתורי, ירדתי בזריזות מהעץ והלכתי אחרי עידו בצעדים מהירים ובטוחים לכיתה.
בדרך הביתה מבית הספר, מיהרנו לרדת את השדרות לכיוון הספסל הכתום והמקולף, שתמיד חיכה לנו ריק מאנשים. וגם אם הייתה מחכה חתולה על הספסל, היא הייתה מפנה את מקומה ולא מחכה שעידו ירים אבן קטנה. היינו מניחים את התיקים באמצע הספסל, כמעין כריות לראש, נשכבים בראשים צמודים כשרגלי כל אחד פונות לצד אחר בספסל ומספרים בדיחות אחד לשני. והבית המסתורי? עד היום אינני יודע מי גר שם. אבל הבית הזה לימד אותי, שבחיים יש דברים שכדאי להניח להם ויש דברים שצריך לחקור. למה כדאי להניח ואת מה צריך לחקור? הלוואי וידעתי.

עמית נגלר, אבא, סופר ויוצר. מוסמך בחינוך ולימודי משפחה.
ספרי הילדים של עמית נגלר עכשיו במבצע מיוחד לגולשי אתר פיתה. לפרטים