- כ"ב תשרי ה'תשפ"ד 07/10/2023מצב חירום - מענה ומידע לציבור
דעות
יחס החברה לקשישים / תהילה לוי
א' שבט ה'תשע"ה 21/01/2015
תהילה לוי
מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם כשאתם חושבים על קשישים?
מן הסתם משהו כמו- קמטים, מחלות, תה, אלצהיימר, מיושנים.
לי עולה- חכמים, מצחיקים, שמחים, הופעות, בתי קפה, עסוקים, נחמדים.
ולא, אני לא בת 80.
בטח אתם חושבים שאני מוזרה. אז בואו ואגלה לכם משהו: אתם לא היחידים.
כשאנשים שומעים שאני לומדת עבודה סוציאלית במטרה לעבוד עם קשישים, הם מרימים גבה ואומרים שאני מיוחדת. אבל למה? למה מי שעובד עם האוכלוסיה הזו הוא "מיוחד" או "מוזר" או שמגיע לו "כל הכבוד"??
אנו חיים בחברה שמקדשת ומקדמת את הצעירים ומזניחה את הקשישים.
אנו נוטים לחשוב שהם לא יודעים כלום ושהם לא מבינים מה קורה מסביבם, כשהאמת היא שעם החיים השלמים שעברו עליהם הם יכולים ללמד אותנו דבר אחד או שניים.
את השירות הלאומי שלי עשיתי בפרוייקט ''והדרת פני זקן'' של המשרד לאזרחים ותיקים. במסגרת השירות ביקרנו קשישים בבתיהם באופן קבוע בכדי להפיג את הבדידות ולעזור במה שאפשר (קניות קטנות, יציאה החוצה ועוד. כמובן שלא עזרה סיעודית). ההרגשה הייתה כאילו אנחנו נכדות שלהם.
השנתיים האלו לימדו אותי כל כך הרבה דברים, נכנסתי לעולמם של הקשישים וכל החשיבה שלי השתנתה. גיליתי אנשים מרתקים, מצחיקים, אופטימיים.
מצד שני- גיליתי את הבדידות שלהם, את הקשיים שעומדים בפניהם, את תחושות העבר שמכות בהם ואת הפחדים שלהם.
אחת מהקשישות אמרה לי: "צריך לזרוק את כל הזקנים לפח, אנחנו לא שווים כלום." האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר להם? שעדיף בלעדיהם?!
בתחילת 2014 מנתה אוכלוסיית הקשישים בישראל כ– 833 אלף נשים וגברים המהווים כ-10.4% מהאוכלוסייה הכללית בארץ.
הם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו, אולם אנו שוכחים את קיומם ולא מייחסים חשיבות לנוכחות שלהם.
אם היינו מתאמצים לפקוח את עיננו ומסתכלים סביב היינו מגלים את הזקן על הספסל ואת הזקנה עם סל הקניות שהולכת ברחוב. אם במקום לחשוב עליהם כעל דמויות שמפריעות לנו בנוף הצעיר והרענן היינו מנסים לראות מה מסתתר מאחורי הפנים המקומטות, היינו מגלים אנשים עם רצף חיים מעניין, עם תובנות חיים עמוקות ועם רצון גדול לאוזן קשבת.
הם עשו כל כך הרבה בשבילנו. בזכותם יש לנו מדינה, ביניהם יש פורצי דרך בכל מיני תחומים, אמנים, רופאים, חקלאים.
גם הם התאהבו, שנאו ועברו את גיל ההתבגרות.
המעט שנוכל לעשות כדי להחזיר להם הוא לשים לב אליהם.
זה יכול להתחיל בסבים והסבתות שלנו, ויכול להמשיך בכך שכשנראה קשיש ברחוב באמת -נראה- אותו וניתן לו את הכבוד הראוי והמבט האכפתי.
אני רוצה לסיים בתגלית מרעישה: יום אחד גם אנחנו נהיה זקנים!
אז בואו נתחיל לחשוב איך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשנהיה בגיל הזה.
(הכותבת סטודנטית לעו"ס באוני. בר אילן)
תגובות
(1 תגובות)
הוסף תגובה
הוסף תגובה
1.
כתבת מקסים
את מיוחדת בלי קשר :)
יש בך רגישות כלפי אנשים שנמצאים בגיל לא "אטרקטיבי" בעיני הסביבה וזה שאת מוצאת את היופי, זה ממש יפה ומיוחד.
בטוחה שכל אדם שתעבדי איתו, ירוויח ממך.
בהצלחה :)
סיגל אברהם
21/01/2015 21:08:40
מן הסתם משהו כמו- קמטים, מחלות, תה, אלצהיימר, מיושנים.
לי עולה- חכמים, מצחיקים, שמחים, הופעות, בתי קפה, עסוקים, נחמדים.
ולא, אני לא בת 80.
בטח אתם חושבים שאני מוזרה. אז בואו ואגלה לכם משהו: אתם לא היחידים.
כשאנשים שומעים שאני לומדת עבודה סוציאלית במטרה לעבוד עם קשישים, הם מרימים גבה ואומרים שאני מיוחדת. אבל למה? למה מי שעובד עם האוכלוסיה הזו הוא "מיוחד" או "מוזר" או שמגיע לו "כל הכבוד"??
אנו חיים בחברה שמקדשת ומקדמת את הצעירים ומזניחה את הקשישים.
אנו נוטים לחשוב שהם לא יודעים כלום ושהם לא מבינים מה קורה מסביבם, כשהאמת היא שעם החיים השלמים שעברו עליהם הם יכולים ללמד אותנו דבר אחד או שניים.
את השירות הלאומי שלי עשיתי בפרוייקט ''והדרת פני זקן'' של המשרד לאזרחים ותיקים. במסגרת השירות ביקרנו קשישים בבתיהם באופן קבוע בכדי להפיג את הבדידות ולעזור במה שאפשר (קניות קטנות, יציאה החוצה ועוד. כמובן שלא עזרה סיעודית). ההרגשה הייתה כאילו אנחנו נכדות שלהם.
השנתיים האלו לימדו אותי כל כך הרבה דברים, נכנסתי לעולמם של הקשישים וכל החשיבה שלי השתנתה. גיליתי אנשים מרתקים, מצחיקים, אופטימיים.
מצד שני- גיליתי את הבדידות שלהם, את הקשיים שעומדים בפניהם, את תחושות העבר שמכות בהם ואת הפחדים שלהם.
אחת מהקשישות אמרה לי: "צריך לזרוק את כל הזקנים לפח, אנחנו לא שווים כלום." האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר להם? שעדיף בלעדיהם?!
בתחילת 2014 מנתה אוכלוסיית הקשישים בישראל כ– 833 אלף נשים וגברים המהווים כ-10.4% מהאוכלוסייה הכללית בארץ.
הם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו, אולם אנו שוכחים את קיומם ולא מייחסים חשיבות לנוכחות שלהם.
אם היינו מתאמצים לפקוח את עיננו ומסתכלים סביב היינו מגלים את הזקן על הספסל ואת הזקנה עם סל הקניות שהולכת ברחוב. אם במקום לחשוב עליהם כעל דמויות שמפריעות לנו בנוף הצעיר והרענן היינו מנסים לראות מה מסתתר מאחורי הפנים המקומטות, היינו מגלים אנשים עם רצף חיים מעניין, עם תובנות חיים עמוקות ועם רצון גדול לאוזן קשבת.
הם עשו כל כך הרבה בשבילנו. בזכותם יש לנו מדינה, ביניהם יש פורצי דרך בכל מיני תחומים, אמנים, רופאים, חקלאים.
גם הם התאהבו, שנאו ועברו את גיל ההתבגרות.
המעט שנוכל לעשות כדי להחזיר להם הוא לשים לב אליהם.
זה יכול להתחיל בסבים והסבתות שלנו, ויכול להמשיך בכך שכשנראה קשיש ברחוב באמת -נראה- אותו וניתן לו את הכבוד הראוי והמבט האכפתי.
אני רוצה לסיים בתגלית מרעישה: יום אחד גם אנחנו נהיה זקנים!
אז בואו נתחיל לחשוב איך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשנהיה בגיל הזה.
(הכותבת סטודנטית לעו"ס באוני. בר אילן)
תגובות
(1 תגובות)
הוסף תגובה
הוסף תגובה
1.
כתבת מקסים
את מיוחדת בלי קשר :)
יש בך רגישות כלפי אנשים שנמצאים בגיל לא "אטרקטיבי" בעיני הסביבה וזה שאת מוצאת את היופי, זה ממש יפה ומיוחד.
בטוחה שכל אדם שתעבדי איתו, ירוויח ממך.
בהצלחה :)
סיגל אברהם
21/01/2015 21:08:40
ידיעות בקצרה
ספורט
"בשביל הספורט" טור דעה מאת שי מייבסקי "מי הבא בתור ומי בתור הבא" ("איך קוראים לאהבה שלי", יהודה פוליקר ויעקב גלעד) אליך רב"ש
10/04/2024
כתבות
אירוע פלילי חמור הלילה בפ"ת
09/04/2024
כתבות
כמה חנייה שתרצו
31/03/2024
חינוך
החינוך הדתי פ"ת - בידיו
27/03/2024
מקומי
נעצר בחשד שחטף תיקים מנשים בעיר
26/03/2024
כתבות
מי קיבלו בעירייה את הסמכויות בתיקים החשובים לציבור ה′סרוג′?
22/03/2024
מקומי
ההצעה הראשונה של האופוזיציה בעירייה
13/03/2024
נדל"ן
תחזיקו טוב; מלון נוסף יוקם בפ"ת
12/03/2024
מקומי
הנשים המובילות בפ"ת
10/03/2024
מלחמת "חרבות ברזל" בפתח תקווה
מתפללים לשחרורם
14/11/2023