כולנו מכירים את ספרו הידוע של סילברסטיין של, “העץ הנדיב”, בתרגומו הנפלא של יהודה מלצר. בסיפור מתוארת מערכת יחסים ארוכת שנים בין עץ רגיש וטוב לב ובין אדם מהיישוב. ידידות זו חולפת על פני שנות הילדות הצעירה, דרך שנות הבגרות ומסתיימת בגיל הזקנה. אהבתו הרבה של העץ לילד איננה יודעת גבולות, והוא מוכן לעשות הכול למען אושרו של ידידו, המצטייר כאנוכי מעט וכשקוע בעצמו. לאחר שמאס במשחקי הילדות, מחליט העלם הצעיר, כעצתו של העץ, למכור את תפוחיו ולקבל כסף תמורתם. מאוחר יותר, מציע העץ את ענפיו לילד שהפך לגבר צעיר, וזקוק לבית כדי להיות מאושר. כשעייף מחיי השגרה, חוזר האיש אל העץ המתגעגע ומבקש לו סירה כדי להפליג לארצות רחוקות. העץ, שאהבתו איננה יודעת גבולות, מציע את גזעו, והאיש איננו מהסס לרגע, גודע את העץ ומשאיר אחריו רק גדם כרות. בסוף מסע חייו חוזר הקשיש הרצוץ ומתיישב על הגדם שנותר מהעץ הגבוה והמרשים, והעץ כמו תמיד, מאושר.

הסיפור “העץ הנדיב”, על ברכיו חונכו דורות של ילדים, נקשר לא אחת לחג האילנות שלנו – לט”ו בשבט, בעיקר בגלל הגיבור הראשי שלו, העץ. הסיפור ה”עץ הנדיב” נותן מקום של כבוד לערכים חשובים, כדוגמת: אהבה, רעות ויכולת נתינה. לעומת אהבתו, רגישותו והקרבתו של העץ, נראית רדיפתו של האדם אחר הנאות והישגיים רגעיים נחותה וגם אנוכית מאוד. בהקשר זה, יוצר הסיפור גם תחושה סמויה של חוסר נוחות, הנובעת בעיקר מאותה נתינה, שלא רק שאיננה מוערכת מספיק על ידי המקבל, אלא היא גם טוטאלית באופן הרסני. ואכן, הסיפור “העץ הנדיב” איננו משקף ערכים יהודיים אלא בעיקר נוצריים. היהדות איננה מקדשת את ערך הנתינה שאין לה גבולות; ביהדות לנתינה ולחסד ישנם גבולות ברורים יותר, ודמו של “האחר” איננו לעולם סמוק יותר מדמו של “העצמי”.

בתלמוד הבבלי, במסכת בבא מציעא, דף סב א כתוב: ”שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פתורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: ‘וחי אחיך עמך’ – חייך קודמים לחיי חבריך”. אמנם, ההלכה נפסקה לפי דעת רבי עקיבא, אך בפועל גם בן פתורא איננו סבור, כי אדם צריך להקריב עצמו למען האחר. בן פתורא טוען, כי במקרה זה יש לחלוק את המים עם החבר למסע, כדי להימנע ממצב בו אדם עלול לראות במות חברו.

גם במצבים אחרים היהדות איננה מעודדת מקרים של מתן ללא תמורה, מחשש לניצול ופגיעה באדם המעניק את החסד. עבד עברי הוא אולי הדוגמה המובהקת לכך. בסיפורי עבדות אותם אנו מכירים בעיקר מההיסטוריה העגומה של הילידים, שהובאו מארצות דרום אפריקה לארצות הברית, הנתינה היא בכפייה, בהתעמרות וללא כל תמורה. ביהדות המצב שונה לחלוטין! ביהדות מחויב בעליו של העבד להעניק לו תמורה, לתת לו כסות ומזון ולספק לו תנאי מחייה טובים. יתרה מכך, בגמרא נאמר, כי מי שקנה לעצמו עבד, “קנה אדון לעצמו”. ולכן, מקרים של הקרבה טוטאלית, כמו בסיפור “העץ הנדיב”, אין להם מקום.

ולבסוף, חשוב גם לזכור, כי העץ הנדיב איננו אדם אלא עץ השדה, ובמקורות שונים ביהדות ישנן אזהרות חוזרות ונשנות מפני ניצול מוגזם של משאבי הטבע. לאחר בריאת העולם, בבראשית ב’ ט”ו, מעניק הבורא את האדמה לאדם הראשון כפיקדון זמני בלבד, ומצווה עליו “לעבדה ולשמרה”. אנו מצווים לעבוד ולעבד את האדמה כדי להשתמש בה לצרכינו הקיומיים. עם זאת, אנו גם מחויבים לשמרה, למען עצמנו וגם למען הדורות הבאים.