"כבר מזמן הגעתי לתובנה שרבנים הם בדיוק כמוך וכמוני, אותם בני אדם, עם אותם יצרים, אלא שהם בחרו במקצוע רב ואתה ואני בחרנו במקצועות אחרים. הא ותו לא. זה ממש ממש לא עושה אותם ליותר ישרים, מוסריים, אנושיים ממך וממני", סח לי חבר קרוב, ביום שפורסמו החשדות לכאורה נגד הרב המקובל מהצפון. שאלתי, אך בכל זאת חינכו אותנו שמרבנים (ואישי ציבור) ניתן לצפות ליותר, ("שלא יימצא רבב על בגדיהם"), יותר מוסריות, יותר מידות, שיננו לנו להידבק בעפר רגליהם, ללמוד ממידותיהם, שאלתי בנאיביות. "נחתת עכשיו מהמאדים? אולי זה היה נכון בדורות קודמים. כיום? לא נשאר מזה כלום. בלי להכליל, כמובן". הוספנו להתלבט מה כל זה עושה לנפש של ילדינו המתחנכים במסגרות ישיבתיות, מה זה עושה לעולם האמוני שלהם. הסכמנו – שיש בעיה.

ברשתות החברתיות רץ, בעקבות הפרסום על הרב הצפוני, פוסט שהביא ממכתב שכתב בישיבה אבישי גרינצייג אחד מתלמידי הרב הסורר. כל תוספת רק תגרע:

והמה לא אלוהים/

"זעזוע עמוק וכמעט בלתי נתפס עובר עלינו בימים האחרונים. הכאב על משפחות המיטלטלות בין שמיים לארץ מפלח את הלב.
מה נאמר לנשים ומה נאמר לבעליהן, מה נאמר לבחורי הישיבה, ולציבור חובק עולם שנהג להתייעץ עמו דבר יום ביומו?

עצות רבות מפוזרות ברחבי הרשת, חלקן נכונות והלוואי שהיו נלמדות ומופנמות בישיבות התיכוניות והאולפנות, אך חלקן מראות על חוסר ידיעת האיש ופעלו, על המציאות סביבו וכל שכן על השתלשלות הפרשה העגומה.
איני עיתונאי ולא יודע אם ראוי לפרסם דברים כעת.
למדתי בישיבתו שנה. הכתובת אכן הייתה על הקיר, אך לא היה אדם שהאמין כמעט שיש קיר כזה. מודה אני לבורא עולם ולחינוך שספגתי בבית הוריי שזיכני להרגיש כבר לפני כעשר שנים את הכתובת שהייתה כאמור על הקיר. אך גם אני לא שיערתי בדעתי ובשכלי כלל וכלל שכך יהיה.
הנשים לא היו במצב נפשי קשה ולא ממשפחות הרוסות. אז איך כל זה קרה?! מסופקני אם אי פעם נדע. ומכל מקום לקח חשוב ביותר צריך להפנים ממנו.
סביב הרב הייתה סגידה עצומה. לא רק של עמי ארצות ושל קשיי יום, אלא גם רבנים חשובים, שרים וחברי כנסת ועוד נכבדי עם ראו בו כתובת שמימית.
האם באמת היו לו כוחות רוחניים נשגבים - אישית אינני בטוח. אך סיפורי המופתים עליו האדירו אותו מיום ליום. שמו יצא כאחד המלאכים. ועם מלאכים לא מתווכחים! מלאך ודאי מכוון לרצון השם, אין צורך להבין דבריו בשכל, כי הוא נמצא במקום הרבה יותר גבוה
וכאן הכתובת הייתה על הקיר. רב גדול וקדוש ככל שיהיה, איננו מושא לפולחן אישיות. ההערצה והסגידה צריכה להיות אך ורק לבורא עולם.
כשהחסם הזה נפרץ, כשהרב התעלה בתת מודע של הציבור מעל השולחן ערוך - החטא קרוב מתמיד ובלתי נמנע. 
מי לנו גדול וצדיק מיהואש ששכנעו אותו באותות ובמופתים שהוא אלוהים.
לאט לאט, יום אחרי יום צומח מתחת לפני השטח אלוהים חדש.

התאבקו בעפר רגליהם, הוו זהירים בגחלתם, אך היזהרו עשרת מונים בגחלת השכל שנתן לנו בורא עולם.

יהי רצון שהקב"ה יסיר חרפת עמו ברחמים", סוף ציטוט.

ושתי תוספות שלנו:

יישר-כח גדול לרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, שהחשוד בניאוף היה מהיותר מקורבים לרב שמואל אליהו, וחברי בית דינו, ובכל זאת, ברגע שהרב שמואל אליהו הבין מהנשים שספרו לו את מעללי חברו, כי אכן מדובר בחשדות מבוססים נוראים – האיץ בהן להתלונן מיד במשטרה, במקביל לכך שהורה לאותו אחד לעזוב מיד את העיר. בטוח שזה לא היה פשוט עבורו. תוספת שנייה –הרבה מבחורי הישיבות שבמגזר המומים ו'מבולבלים' מהפרשייה הזו, שאך מצטרפת לפרשיות נוראות אחרות שרבנים נערצים היו קשורים בהן. תלמידים בישיבה בצפת, בראשה עמד הרב הסורר, שרפו את ספריו בתוך פח זבל שהוצב בכניסה לישיבה. אין כמו התמונה הזו כדי להביע את סלידתם ממעשיו לכאורה של מי שהיה רבם הנערץ עד חשיפת מעלליו. שריפת הספרים (בלי להיכנס לשאלה אם נכון לעשות כן או לא) מזכירה לנו פעולות דומות בהיסטוריה, כולל שריפת ספרים שכתבו רבנים בידי יהודים שחלקו עליהם ועל דרכם. לענ"ד, שעת 'כנוס את התלמידים' היא, לשוחח איתם על מעמדם של רבנים, תפקידם ובעיקר – שהמה לא אלהים, וכן – להיכנס עמוק לשאלות אמוניות. לחזק אותם, שגם אם מי שנחשב היה לרב גדול ונערץ נתפס בשיא שפלותו, זה הוא, ולא ח"ו התורה אותה ייצג לכאורה ואסור שמקרה נתעב שכזה יחולל בקיעים במידת האמונה בבורא יתברך.