זה היה לפני כמה שבועות כשנסעתי לבקר בירושלים. בזמן שהיה לי עד שחבר שלי יגיע אליי, הלכתי לשתות אייס קפה בחמישה שקלים. בעודי עולה במדרחוב, בין בני נוער שרוקדים למען ילדים חולים לבין ברסלברים שרוקדים למען רבי נחמן, שמעתי קול שמבקש סליחה. בהתחלה התעלמתי כי זה היה קצת רחוק ממני ולאחר כמה שניות זה שוב הגיע. 'סליחה'. ושוב 'סליחה'. ושוב. כשהפנתי מבט לעבר הקול, ראיתי איש צעיר עם כובע ומשקפי שמש שמושיט יד קדימה ומבקש סליחה מאף אחד. זה היה מחזה נוגע ללב, איש עיוור שאפילו לא יודע אם יש לפניו אנשים אז הוא פשוט אומר 'סליחה' ומקווה שמישהו ישמע ויתן לו כסף.

הדבר הראשון שעלה לי לראש זה לתת לו כסף, והרבה,ואז נזכרתי במה שתמיד אומרים על קבצנים. 'הוא סתם רמאי' אמרתי לעצמי,' בטח הוא רואה הכל והוא מנסה לעורר רחמים אצל אנשים תמימים. הוא לא מקבל כסף מביטוח לאומי? בטח עומד מאחוריו מישהו ששולח אותו לקבץ נדבות ולוקח לו הכל.' תוך כדי שאני מתלבט עד כמה שרלטן האיש העיוור, ניגשו המון אנשים ונתנו לו צדקה. הם פתחו את הארנק והושיטו מטבעות עם חיוך, אפילו שהוא בכלל לא יכל לראות.

'נו טוב', אמרתי לעצמי, 'אולי אני גם אתן לו קצת. אני לא ארגיש פחות עשרה שקלים בארנק ואולי בשבילו זה משמעותי. מקסימום, שיהיה לו לתרופות'. אז ניגשתי גם אני אליו והבאתי לו מטבע של עשרה שקלים, תוך כדי שהוא אומר לי 'תודה' בלי להיישיר אליי מבט.

בזמן שהמשכתי ללכת אל האייס קפה שלי, כשאני מרוצה ומבסוט על עצמי ועל כמה בנאדם טוב אני, ראיתי בנאדם מבוגר יושב בבגדים מעופשים על הרצפה. יכולתי להישבע שהוא לא היה שם כמה דקות לפני כן. אז התבוננתי גם בו במשך כמה דקות, ושמתי לב שאף אחד לא נותן לו צדקה, בזמן שהאיש העיוור עושה קופה יפה. ורק אז הבנתי כמה שאני צבוע וכמה עיוורים האנשים מסביב, שהשכילו להתרגש ולראות רק את האיש העיוור ולתת לו מכספם, ואילו את הקבצן הבנאלי הם פיספסו. מסכן, אולי אם הייתה חסרה לו רגל או איבר אחר הוא היה חוזר הביתה עם יותר כסף.

טוב, אני מקווה שלפחות יש להם את אותו הבוס ששולח אותם לקבץ נדבות ושהוא מחלק להם את הטיפים שווה בשווה.