בג"יץ או לא בגי"ץ. זו השאלה. חוק הגיוס, כפי שנתקבל ערב הבחירות, אמור לעבור עתה ליטוש/ ריטוש/ עיקור/ סירור/ שדרוג – (כ"א יבחר עפ"י עמדתו) מכוח ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה המכהנת. בימים האחרונים התקיימו מספר ישיבות בעניין בהשתתפות נציגי חברי הכנסת החרדיים גפני, פורוש (ובחלק מהפגישות גם השר הרב ליצמן) מזה, ביבי (בחלק מהישיבות), יעלון ושקד (כן, אותה שקד שלפני הבחירות הריצה את חוק הגיוס ההוא) מזה. ההחלטות: ביטול הסנקציות, דחיית עניין המכסות מ-2017 ל-2020 (בתקווה שעד אז יבוא המשיח או שלום שייתר את הצורך בצבא), וקביעה כי גם אם לא יעמדו במכסות, שר הביטחון הוא שיחליט אם יש להפעיל סנקציות. (בטוח שלא). הבעיה – בהסכמים הקואליציוניים נקבע (ונחתם) שחוק הגיוס המחודש יעבור בכנסת במקביל לתקציב המדינה. כלומר, יש להם עוד שבוע, עד ה-19 בנובמבר למניינם, לכל היותר. הטיימינג (יש עוד הרבה עבודה בדרך) הוא מכשול ראשון. בג"ץ, אליו בטוח בטוח בטוח יעתרו או 'יש עתיד' שהיו השושבינים של החוק במתכונתו הקודמת, או חייל מילואים שיראה עצמו נפגע מהחוק החדש, יהיה המכשול השני. וכבר למד מי שהיה צריך ללמוד, שבג"ץ אינו מונח בכיס של אף אחד.
**
בית הכנסת בפסגת זאב - טעויות בדרך

תוך ימים אמורה המדינה להרוס את בית הכנסת בגבעת-זאב, מכוח פסיקת בג"ץ. אין ספק שיהיה זה מחזה קשה, ולא רק למתפללי בית הכנסת. הריסת בית כנסת, תהא הסיבה אשר תהא, היא מעשה חמור, מעשה כואב ביותר שמחזיר אותנו לימים אפלים. לרגשות שחווינו בעת הגירוש מגוש קטיף, ועם כל הרצון שלא, אי אפשר שלא להיזכר גם בחורבנם של בתי כנסת באירופה, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ובכל זאת. חוק הוא חוק ויש לכבדו ולקיימו. כאשר מתעסקים בנושא כה רגיש, הכל, אבל הכל, מחויבים לפעול ברגישות, להתנסח בעדינות, להכיל. כולל שר הביטחון שכינה את המתפללים 'ביריונים'. ביד אחת העמיד לרשות המתפללים מבנה יביל חלופי עד שייבנה ביכנ"ס קבע, ומצד שני הגדירם כ'ביריונים'. סביר שהרגיזו אותו, הקניטו אותו, הכניסו אותו לפינה לא נעימה. אבל – ממי אם לא משר הביטחון אפשר לצפות שיהיה המבוגר האחראי?. להרוס בית כנסת? נורא שבנורא. שמענו כי הראשון לציון, הרב יוסף, פנה לנשיאת בית משפט העליון בבקשה לדחות את מועד ההריסה עד שייבנה ביכנ"ס אחר על קרקע שתקצה העירייה. הנשיאה מרים נאור דחתה את הבקשה שכן כבר נתנה את פסק הדין, כך שהפך לחלוט, וכן כתבה באמצעות עוזרה המשפטי כי "עם כל ההערכה הרבה שהיא רוחשת לכבודו, אין מקום שהנשיאה תיתן החלטות בתיק לבקשת מי שאינו צד לתהליך". תחי הפרוצדורה. נכון, כלל זה הוא כלל יסוד במערכת המשפט. אלא, שלענ"ד, פעמים שאין לנקוט ב'יקוב הדין את ההר'. לעניין "מי שאינו צד בו" - הרב הראשי לישראל הוא לא אדם פרטי ודבר מעין זה של הריסת בית כנסת, הוא בהחלט בגדר המנדט שהמדינה נתנה לו. לענ"ד. לא רק זכותו, גם חובתו להתערב. אלא, שנכון היה לו התערבותו הייתה קודם לפסיקת הדין. לו הרב הראשי, ראש עיריית ירושלים ואחרים היו ניגשים מעשית לפתרון של הקצאת קרקע ובניית מבנה חליפי, בשלב מוקדם יותר, עם כל הצער והכאב – סתירת בית הכנסת הזה, שנבנה (על פי קביעת בית המשפט) על אדמה שבבעלות אדם פרטי (במקרה הזה – ערבי), הייתה כואבת כואבת, אבל מתיישבת, ככל הנראה, גם על פי ההלכה, שכן אחר נבנה תחתיו, ובכך הלהבות היו נמוכות יותר. סוף מעשה במחשבה תחילה. הערת הכותב: אין לראות בדברים תמיכה ח"ו בהריסה.

צילום שער: morguefile