כמה רוע יכול להיות בבן אדם אחד. לאחר פטירתו של השר לשעבר יוסי שריד ז"ל, כתב בנצי גופשטיין פוסט בזו הלשון: "באבוד רשעים רינה! על יוסי שריד הקפיד הרב כהנא לא להזכיר את שמו בלי שהוסיף ימח שמו. השבוע התחיל טוב. שבוע טוב". מגעיל, דוחה, בושה, בזוי. פעם, כשאחד השרים שלא היה מחובשי בית המדרש נפטר, הזכירו זאת בחדר בו שהה החזון איש זצ"ל, ואחד הרבנים הוסיף ליד שם השר ההוא "ימח שמו". אמר לו החזון איש: אם הוא היה נפטר ללא ילדים, האם אשתו הייתה צריכה ייבום? וודאי שכן! התורה כותבת "ולא יימחה שמו בישראל". אז אתה אומר יימח שמו? (בהערת אגב – יוסי שריד נולד ליעקב ודובה שניידר. משנודע לאביו יעקב כי כל המשפחה נספתה בשואה, שינה את שם המשפחה משניידר ל- שריד. על בן למשפחה שכזו לאמר: ימח שמו?!!!!)
נכון שאותו גופשטיין דלעיל (ארגון להב"ה, אמרנו?) מייצג בקושי את עצמו ועוד כמה הזויים, אבל יש העלולים לחשוב בטעות כי הגיגיו מייצגים רבים בציבור הסרוג. וממש ממש לא היא. עם כל המחלוקות האידיאולוגיות שהיו לציבור האמוני ובוודאי הימני עם שריד, אני נוטה להאמין שרוב רובו יודע להפריד בין מחלוקת אידיאולוגית לבין הטלת רפש באדם הסובר ומתנהג אחרת ממך. הנה עדות אופי שאולי תפתיע מישהו. הרב צפניה דרורי, סיפר השבוע כי אותו יוסי שריד היה זה שסייע בידו (יותר מאחרים) להקים את ישיבת ההסדר בקריית שמונה, (ויש שמוכנים להישבע כי שריד כשר חינוך סייע לחינוך הדתי לא פחות משרי חינוך מהמגזר שחששו 'מה יאמרו'). אותו יוסי שריד היה זה שסייע להקים בית כנסת באחד היישובים בצפון שחתר לכך, אותו יוסי שריד כשר חינוך אמר כי הוא מתנגד להתנחלויות אך כל עוד הוא שר חינוך בישראל הם יקבלו עד האגורה האחרונה המגיעה להם. אותו יוסי שריד למד והכיר את התנ"ך לא פחות מרבים מעמיתיו חובשי הכיפות, אותו יוסי שריד היה ישר כמו סרגל, איש עקרונות, יודע ספר, עד כדי שלפעמים, כשאתה נתקל בפוליטקאי הממוצע בכל מחנה בכנסת, אתה כבר מתגעגע אליו, חרף השוני העצום בעמדות. היו שניסו להדביק לו בחייו שנאה לדת. מי שהכיר אותו – ידע שממש לא. הוא סלד מהמסחרה הדתית, מהתחמנות שכמה מאלה שראו עצמם נושאי דברם של דתיים הפעילו חדשות לבקרים, אבל לא מהדת, לא מהיהדות. הלווייתו הייתה על פי כל הנוהג הדתי, עם קדיש, עם כיפה על ראש הבנים, וכמו בלוויות של סלבריטאים, גם בלווייתו שרו, והבחירה שם הייתה על: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". כמה לא מפתיע.
**
 
משך עשרות שנים גידלו הפנימיות הצבאיות קאדטים ערכיים שפניהם לפיקוד, מהם גם יצאו רמטכ"לים ואלופים. השבוע אושרה סגירתן. גם של הפנימייה הצבאית 'אור עציון' בראשות הרב חיים דרוקמן. 'מוקדם מדי ללבוש מדים בגיל 15', הסביר שר הביטחון יעלון, במאמץ שלא להודות כי הצעד הזה הוא חלק מההתייעלות של המערכת מנסיבות כלכליות. במקרה, בדיוק באותו יום בה נתקבלה ההחלטה לסגור, בחר ראש הממשלה ביוסי כהן לראש המוסד. כהן, בוגר אותה פנימייה צבאית 'אור עציון'. יש להודות, המכינות הקדם-צבאיות, הדתיות, המעורבות ואלה שאינן דתיות, עובדות (גם) על אותה נישה של עידוד והכשרה של הפוטנציאלים להיות חיילים וקצינים קרביים, תוך כדי הקניית ערכים לאומיים ויהודיים, אהבת הארץ וכל הטוב והערכי. ובכל זאת, לא הרי עבודה של 4 שנים בנערים כהרי עבודה של שנה. צביטה בלב על סגירת 'אור עציון' יש גם יש, אבל לא אלמן ישראל. ראינו, יש ועוד יהיו אלופים דתיים, יש לנו מפכ"ל דתי, יש לנו ראש מוסד שהתחנך בחינוך הדתי ומשפחתו דתיה, יש לנו ראש שב"כ דתי, ועל זה נאמר 'ופרצת'. בביטחון, במדע, באקדמיה, בשירות הציבורי לגווניו. תוצרים של איכות.

(צילום: ויקיפדיה)
המאמר יופיע בעלון 'שבתון' שבת פרשת 'מקץ' תשע"ו)