המשבר האחרון סביב עבודת הרכבת בשבת ממחיש עד כמה הסטטוס קוו בעניין השבת מת. 
להתחייבות הכללית של בן גוריון מ- 1947 שהשבת תהיה יום מנוחה, נוצק תוכן רשמי דל, ועד היום אין חוק שמסדיר את שמירת השבת בישראל ברמה הלאומית. 
אבל השבת לא אבודה. במדינת ישראל יש רוב שרוצה את השבת שלו אחרת. יהודית, אבל לא דתית-הלכתית. נשמרת, אבל מאפשרת.
 
בקרקס הפוליטי והכאוס התחבורתי שמתחולל לנגד עינינו על חשבון סבלם של מיליוני אזרחים, הדבר האחרון שמעניין את מנהיגות המדינה ואת החרדים הוא השבת. ראש הממשלה בורח מסוגיות דת ומדינה כמו מאש, וקדושת השבת לא מעניינת אותו. בעיני החרדים המדינה ממילא כופרת ורשעה ודמותה היהודית מעניינת אותם כשיש אינטרס כלכלי כלשהו, או כשאפשר להשיג הון פוליטי. כמו בסיבוב הזה. את סוגית שמירת השבת צריך ואפשר להסדיר. יש נוסחאות שמוסכמות על רוב הציבור. אבל בהרכב הפוליטי הנוכחי, יש רצון לתבערה (מצד החרדים) ולא לפשרה ולהסדרה.
מלחמות השבת מלוות את מדינת ישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. במרוצת השנים ממשלה אחת (ממשלת רבין הראשונה) נפלה, ומשברים קואליציוניים זעזעו ממשלות בשל חילול שבת שהיווה, בעיני גורמים דתיים פגיעה לא נסבלת ב 'סטטוס קוו'. גם במשבר הזה, רוממות הסטטוס קוו והטענה להפרתו, בגרונם של הפוליטיקאים החרדים. אבל הסטטוס קוו בנושא השבת הוא מזמן בדיחה.
מהו הסטטוס קוו? בשנת 1947, תחת איום חרדי לסכל את הקמת המדינה, התחייב בן גוריון שהשבת תהיה יום המנוחה הרשמי של יהודים במדינה שתקום. להתחייבות הכללית הזו נוצק מאז תוכן רשמי דל, ועד היום אין חוק שמסדיר את שמירת השבת בישראל ברמה הלאומית. ליהודים אסור לעבוד מכוח חוק סוציאלי באופיו, תחבורה ציבורית אסורה על פי חוק אחר ושמירת שבת של עסקים מוסדרת רק על בסיס חוקי עזר עירוניים.
ברמה ההצהרתית, יש סטטוס קוו. כמעט כל הממשלות האחרונות אפילו הפכו אותו לחלק מההסכם הקואליציוני עם הדתיים והחרדים. בפועל, הסטטוס קוו בעניין שמירת השבת מת מזמן. גם ברמה הרשמית, בענפים שלמים יש היתרי עבודה בשבת ומשרד העבודה מנפיק מאות אישורים נוספים בכל שנה. אבל הדרמה היא מה שקורה בשטח. למרות האיסור החוקי, הלאומי והמקומי, ישראל פתוחה בשבת. נמלי ים, נמלי אוויר, תחנות כוח, הרכבת (בלי קשר לעניין הנוכחי), מפעלים, בתי קולנוע (כמעט כולם) תיאטראות, מוזאונים, בתי קפה, מוניות, מסעדות ובתי עסק רבים מאוד (בהם עוסקת ועדת מנכ"לים ועוד ועוד, כולם פועלים בשבת. והמצב רק הולך ומשתנה, לרעת שמירת השבת.


ד"ר שוקי פרידמן
היקף חילול השבת ממחיש עד כמה המשבר הנוכחי הוא טיפה בים. מספר העובדים היהודים המועסקים בשבת, בניגוד לחוק, מגיע לפי הערכות שונות לעשרות ואף למאות אלפי מועסקים בכל שבת. כמה עשרות או מאות עובדים המועסקים בעבודות הרכבת, משפיעים על המאזן הזה באופן מזערי למדי. ברור לגמרי על כן, שזעקות החרדים אינן רק כאב על חילול השבת.
המצב הזה הוא טרגדיה חברתית, תרבותית ודתית. עבור רבים מאוד מהישראלים, שבת היא ערך תרבותי ודתי חשוב. שבת, מתנתו של עם ישראל לעולם, היא בעיני רבים חלק בלתי נפרד מהמורשת או מהמסורת של העם היהודי ולכן גם של המדינה היהודית. סקרים הנערכים מפעם לפעם מראים שבעיני רוב אזרחי מדינת ישראל, ליום השבת צריך להיות אופי ייחודי ושונה. כזה שיבטא את המסורת והמורשת שבאו לידי ביטוי באלפי שנים של שמירת שבת. יתרה מזו, חילול השבת ההמוני פוגע פגיעה אנושה בעובדים החלשים במשק. באמהות חד הוריות, שגם ביום היחיד בו הן יכולות לבלות עם משפחתן, הן נאצלות לעבוד. בעובדי שירותים שמוצאים את עצמם מחויבים למקום העבודה שבעה ימים בשבוע, ולבעלי עסקים, שעומדים בפני ברירה אכזרית, לפעול בשבת, לפעמים בניגוד לצו מצפונם, או לחדול.
זו הבעיה האמתית של שמירת השבת, אבל ממנה, החרדים, וראש הממשלה, מעדיפים להתעלם. וכך, במקום שבת שלום, יש לנו מלחמות שבת. במקום הסדרה, יש לנו מאבק פוליטי ציני שחוזר על עצמו. 
לסוגית השבת יש נוסחה מוסכמת לפתרון, שגובשה במסגרת המאמץ החוקתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובמסגרת אמנת גביזון מדן. בגדול, היא מציעה סגירה של המסחר בשבת ופתיחה של פעילות תרבות ותחבורה ציבורית בהיקף מוגבל, וכן הפעלת שירותים חיוניים, כמו אלו שפועלים בשבת גם כיום. רוב גדול של הציבור הישראלי תומך בה ואפשר להניח שגם רוב חברי הכנסת היו מצביעים בעדה ללא אילוץ פוליטי.
אז למה לא מגיעים לפתרון? בניגוד לציונות הדתית הרואה במדינת ישראל אידיאל, תפיסתם הדתית-אידיאולוגית העמוקה של החרדים גורסת כי מדינת ישראל היא מדינה לא יהודית. באופן מסורתי, מעורבותם בניהולה נבעה מרצון לשמור על האינטרסים שלהם ולא ממוטיבציה להשפיע על דמותה היהודית. יתרה מזו, הפשרה המתוארת מצריכה הסכמה אקטיבית של הרבנים החרדיים לחילול שבת. כיום אין בנמצא אף פוסק חרדי שייתן לכך יד. גם ראש הממשלה לא חרד לדמותה היהודית של המדינה. תחת משמרתו הארוכה, לא חל אף שינוי בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה (אלא תחת אילוץ בג"ץ) והוא מעולם לא חתר להגיע להסכמות חדשות בתחום, אלא לכל היותר כיבה שרפות.
אבל השבת לא אבודה. במדינת ישראל יש רוב שרוצה את השבת שלו אחרת. יהודית, אבל לא דתית-הלכתית, נשמרת, אבל מאפשרת. תביעה ציבורית לפתרון סוגיית השבת ונכונות של פוליטיקאים חילוניים ודתיים להגיע סוף סוף להכרה בפשרה המוצעת, יכולים לשנות את אפיה של השבת בישראל. לטובה. עד אז, השינוי בידי הקהילות ברשויות המקומיות, לעצב את השבת, על פי רוח הישוב, באופן שישמור על ערכיה ויאפשר לבני הקהילה-עיר או רשות, שמירת שבת המתאימה להם. קואליציית השבת הישראלית שהוקמה לאחרונה על ידי עשרות ארגונים, מקדמת את המודל הזה בדיוק. ואפשר להתנבא בזהירות, שכך או אחרת, בסוף השבת תהיה שבת שלום, ושבת של כולם.

(ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.  (הדברים לקוחים מתוך ניוזלטר של המכון)