הרבה עיניים נישאו ביום חמישי (אתמול) לבג"ץ, שאמור היה לעסוק שוב (מי סופר באיזה פעם) בנושא מתווה הכותל, מתווה שהיה, בוטל ("הפה שאסר הוא הפה שהתיר"- הממשלה), והוואקום שנוצר – מעיר דובים מרבצם וסערות מיישובן. ובמצב הזה, כל ההסכמות שהיו במתווה הראשון, בוטלו ע"י הצדדים כולם ואינם שווים את הנייר עליו נכתבו ונחתמו. גם הרבנות הראשית, שלא לומר החרדים, לא מוכנים לשמוע על צירוף הרפורמים להנהלה המפקחת על הרחבה המשותפת או איך שיקראו לה, וגם הרפורמים עשו 'אחורה פנה', חזרו בהם מההסכמות שהיו, וכיום, אולי מתוך תקווה ואמונה כי בג"ץ יילך איתם (משוחרר מחששות פוליטיים שיש לנתניהו), הם כבר אינם מסתפקים ברחבה ה'משותפת', אלא רוצים חלק ונחלה ברחבה הרגילה שמול הכותל, ושם להתנהל כפי שהם רוצים. (לתחושתי הסובייקטיבית – לכך יתנגדו גם רבים מאלה שנוטים להסכים להצעה המקורית של 'רחבת ישראל' אותה יזם בזמנו בנט ועליה סוכם אז). אם תרצו: לשים את כל הביצים בסל אחד. הכל או לא כלום, או: הכל או הכל. העיסוק בעניין הנפיץ הזה מעורר, כצפוי עניין רב, וגם המינוי של השר לשעבר משה ניסים במאמץ להוציא את המוץ מהתבן, לא בדיוק מרגיע. אף צד. ברבנות הראשית לא בונים על היועץ המשפטי לממשלה, שכידוע, עמדתו אינה כשלה, ולכן הם מיוצגים בידי עורך-דין חיצוני. היו גם מי שדאגו ליידע את התקשורת (תודה בשמה), כי אחד משופטי בג"ץ שידונו בתיק ה"מתווה", השופט חנן מלצר, יצג, בעברו כעורך-דין פרטי, את התנועה הרפורמית שהיא אחד התובעים בתיק ה"מתווה" (אז היה זה בבקשת התנועה לחייב את הרה"ר להכיר ב'רבייס' רפורמים כרשמי נישואין – בקשה שנדחתה בבג"ץ), מה שמעורר חשש אצלם שההרכב עלול להיות 'לא אוהד' לטענותיהם. (מן הסתם השופט יאמר 'גילוי נאות' בפתיחת הדיון וישאל אם מישהו חושב שבגלל זה עליו לפסול עצמו...). הנושא האמור כ"כ 'להיט', שאפילו ארגון "אתרא קדישא", זה הנאבק תדיר נגד חילולי קברים, ביקש השבוע להצטרף כמשיב לעתירה, אך בקשתו סורבה (חבל, היה מעניין לראות את הגוף הקיצוני הזה חולק כבוד לבי"ד של ערכאות בעיניו). בכירים מיהדות ארה"ב הגיעו במיוחד ארצה כדי לשבת באולם בית המשפט, כשהמסר שינסו להעביר הוא שההחלטה שתתקבל בבג"ץ תשפיע, ועוד איך, על יחסי יהדות התפוצות למדינת ישראל. מעניין? רלוונטי? תלוי בעיני המתבונן. לטעמי, ההוכחה שבתחילה הגיעו (בלי עזרת בג"ץ) למתווה מוסכם מעידה כי "לא בשמים היא". "רק" צריך לבוא אל שולחן הדיונים עם רצון כן להתגבר על המכשולים, שאכן קיימים, אבל עם תובנה שהנזק מהעדר הסכמות, גם עם יכללו ויתורים הדדיים קלים, יהיה משמעותי הרבה יותר. אם לא לפרט, אז לכלל. וזה נכון לכל הצדדים.  ****
הילכת מצגר
כל מי ששרת בצה"ל הרחק מהבית, מכיר בוודאי את התחושה הנעימה לקבל מכתב מהעורף. מהחברה, מהאשה, בכלל – אות חיים מהציוויליזציה. כך, סביר, חש גם כל אסיר בכלא. מי כבר יכתוב לו? מן הסתם, מי שאכפת לו ממנו. אני יכול לתאר לעצמי את ההלם שקיבל האסיר יונה מצגר, שעה שהגיעה לאוזניו ההודעה כי היועץ המשפטי של הרבנות הראשית לישראל, עו"ד הראל גולדברג, שלח לעורך-הדין שלו מכתב ובו הודעה על כך שהרבנות הראשית שוקלת לבטל את תעודות הכשירות שניתנו לו בזמנו, הן לרב שכונה, הן לרב מושב ורב עיר ואף את האישור שניתן לו לעריכת חופות וקידושין. בידיעה שהביא יאיר שריקי בחדשות ערוץ 2 ניתנו למצגר ולב"כ 21 יום להשיג על כך. האמת? מצגר לא צריך להיות מופתע, שכן הוא עצמו, שעה שישב על כסא הרב הראשי, הביא בפני מועצת הרבנות החלטה בנוסח:  "רב שסרח איננו עובר רק על איסור הלכתי, מוסרי או ערכי אלא הדבר עלול לסכן את המשך כהונתו או מעמדו כרב בישראל". די ל'עלול לסכן'. צ"ל: 'הדבר יביא להפסקת מעמדו כרב בישראל'. אני לא בטוח שיש עוד הרבה דברים שראוי להנציח מפועלו של מצגר שם, אבל אם הרבנות הראשית דהיום אכן תלך עם העניין הזה עד הסוף, היא תעשה בכך צעד ראשון וחשוב בדרך להחזיר עטרה ליושנה. צעד משלים מתבקש – קביעה מחייבת גורפת, להכיל עקרון זה, על כל רב שיורשע בפלילים – שיילקח ממנו התואר רב על כל המשתמע מכך. ואין לי בעיה עם זה שלעניין הזה ייקרא 'הילכת מצגר'.
***