"אנא אלך מרוחך, אנא מפניך אבר,אברח ממך אליך, ובצל ידיך אפרח"( רבי ישראל נג'ארה זצ"ל)

אין תקופה בהסטוריה שמתועדת בתיעוד אוטנטי כמו תקופת השואה ומלחמת העולם השניה. הלא למלאך המוות הגרמני היה חשוב שגם רצח יהיה מסודר ומאורגן. מכונה משומנת. אין גם תקופה שנחקרה ושנכתב עליה כל כך הרבה כמו התקופה הזו. אין סוף  ספרי מחקר, ביוגרפיות, ועדויות. מגיל צעיר קראתי וקראתי. והרעב להבין לחקור, מה היה למה ומדוע, לעולם לא נגמר. והוא רק מתגבר. מי שקרא את ספרו של הקומנדנט מאושויץ (מפקד המחנה) רודולף הס, מתחלחל מהסקירה של הקמת מפעל רצח המוני, כאילו והיה מדובר במפעל לייצור לחם. לא יאומן. איך זה קרה לעם מתורבת ומנומס? תעמולה. מצב כלכלי. גדת הסכין בגב. עדין לא מובן.
כל סופר וכל כותב מאמרים, בוחר להאיר זוית אחרת במסע המחקר הזה אל התקופה השחורה והאפילה הזו. ואין לכך סוף. וגם אין באמת הבנה. גם היום, 70שנה אחרי, עדין יוצאים ספרים רבים, כמו הביוגרפיה של גבלס שיצאה לאחרונה, הרוצח מאחורי המיקרופון, ואחרים.
תקופת השואה והמלחמה שסביבה, היתה קפיצת מדרגה עצומה הן ברצח המאורגן של עמים, הן בהמצאה ופיתוחי אמצעי לחימה קטלניים (מנוע הסילון, טילים, הפצצה הגרעינית, לוחמת השריון, פלישות אמפיביות ועוד), הן בשימוש באמצעי תקשורת ותעמולה המוניים ובדברים נוספים. 
הרבה שמות היו לו למלאך המוות אז,.והוא נשא אותם בגאווה. האיזנצגרופה, אוסטשה. טוטנקוףף. המגף השחור. גסטפו. אס.דה.... לא היו אלו חיילים. אלא שמות שלו בעצמו. שמותיו של מלאך המוות. שלכולם מטרה אחת. השמדת העם היהודי.
אבל מה שמעניין במיוחד בתקופה זו, בניגוד לשנות דמים אחרות, היה המרדף המטורף דווקא אחרי אלו שניסו להטמע בתוך העם הגרמני. להיות כמוהו. הנאצים כינו אותם בלעג "מישלינגים". חצאי יהודים ורבע יהודים. למרות הלחץ העצום על היטלר לחוס על חייהם, מעטים מהם קיבלו "חנינה", בפרט מי שהיה נשוי למשפחה גרמנית מיוחסת ויוקרתית. חלקם המשיכו לשרת בצבא הגרמני ואפילו בss  הרצחני. ( ניתן לקרוא על כך בספר "החיילים היהודים של היטלר". נושא מרתק). אך הגרמנים "שאבו" מתוך העם הגרמני, גם את המתבוללים. את המומרים. את אלו שביקשו בכל חיר לשכוח את האבא והסבא היהודי שלהם. את האמא והסבתא ובני עמם. אפילו מפקד הגסטפו ריינהרד היידריך, המח הנוראי מאחורי תעשיית הרצח , נחשד במוצא חלקי יהודי. את כולם בדקו. לאחר הריגתו בידי המחתרת הצ'כית, נקרא מבצע השמדת היהודים על שמו של ממציאה. "מבצע ריינהרד".
אחד מהמסמכים המרתקים של השואה, ושעוסק בנושא זה, נכתב מדם ליבו של רוברט ולטש, עיתונאי ציוני חילוני, ולטש פירסם בשעתו מאמר נוקב. נוגע ללב ולנו אנחנו עד היום. וכך הוא כותב בין השאר(מןמלץ מאוד לקרוא את המאמר כולו):
"היום (חוקי נירנברג. י.ק.) מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני, העיתונות הנאציונל סוציאליסטית מכנה אותנו "אויבי האומה" ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם......
"מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות"
"זוהי תזכורת לכל הבוגדים ביהדות. כל הפורש מהציבור כדי לשפר את מצבו האישי, לא יקבל את שכר בגידתו. בנקיטת עמדה זו נגד המתכחשים [ליהדות] יש משום תחילת ההבהרה. היהודי המתכחש ליהדותו, אינו אזרח טוב יותר מאחר המודה בה בגלוי. ההתכחשות היא חרפה, אך כל עוד שהסביבה נתנה על כך פרס, נראתה כיתרון. אולם היום שוב אין בכך יתרון. ליהודי ניתן אות כסימן ליהדותו. הוא מקבל את הטלאי הצהוב. "
לו היו הדברים נאמרים מפיו של רב חרדי, בודאי היתה נשמעת ביקורת רבה. הגרמנים הארורים "התמחו" בלמצוא אותם, את אלו שניסו להתבולל בתוכם, ואף ראו בהם את שורש האסון ואת המסוכנים ביותר. על הרכבות להשמדה היו גם כמרים שהוצאו מהכנסיות. אחד מהסיפורים מדבר על כומר מומר. יהודי. ברכבת שילוח לאאושויץ, שחרף וגידף את היהודים שבגללם הוא נלקח למות. והוא הוציא את נשמתו יחד איתם בתאי הגזים. ואולי הספיק לקרוא איתם "שמע ישראל".
ולטש למעשה ראה את ההכרה הכואבת, שנטבעה משחר האנושות. יהודי הוא יהודי בכל מצב בכל מקום שבו הוא נמצא. הגרמנים שינו את התפיסה האנטישמית לפיה הדת היהודית היא הבעיה ולכן מי שממיר את דתו "מתנקה". אך הנאצים שינו את ההגדרה ל"דם יהודי". ודם הוא תמיד דם ולא ניתן לשינוי. גם אם מדובר ברבע דם, מישלינג. כשרק סבא אחד היה יהודי. כל זאת דווקא בתקופה שבה ההתבוללות הגיעה לשיא עצום ויהודים רבים ראו בעצמם "גרמנים ממוצא יהודי". השתלבו. נטמעו. שירתו בצבא הגרמני. ואפילו בעלי עיטורים כמו צלב הברזל דרגה אחת (עלי אלון) היוקרתי, נכי מלחמה, ובעלי דרגות גבוהות ממלחמת העולם ה-1, נשלחו לתאי הגזים.
בין השאר, מתועדת התערבותו האישית של נשיא גרמניה דאז (טרם הפך היטלר ימ"ש את עצמו לפיהרר) הפילדמרשל פאול פון הינדנבורג לטובת אותם גיבורי קרבות, " לפי הרגשתי יש להשאיר במשרותיהם כל אותם פקידים, שופטים, מורים ופרקליטים, אשר בזמנו שירתו ביחידות קרביות או שכיום הם נכי מלחמה, או שהם בניהם של חללי המלחמה, או שבניהם נפלו במלחמה – במידה שאינה קיימת סיבה המחייבת טיפול מיוחד בהם. באותה מידה, שאנשים אלה היו רצויים ללחום ולשפוך את דמם למען גרמניה, ראויים הם להוסיף ולשרת את המולדת במקצועם.   פנייתו זו לא הועילה במאום והיטלר במכתבו המפורסם אליו, דחה את בקשתו בנימוס אכזרי.  וכך כתב לו הרוצח הנאצי: "יהי-נא, אדוני נשיא הרייך, משוכנע, כי אשתדל לפעול במידה רבה ביותר ברוח רגשותיו האצילים. מובנים לי מניעיו הנפשיים של אדוני ; אגב – אני עצמי סובל לעתים קרובות מאכזריות הגורל המכתיב לנו החלטות, אשר מבחינה אנושית היינו רוצים להימנע מהן.". והסוף הנורא ידוע. לא רק שפוטרו, אלא נרצחו באכזריות רבה יחד עם אחיהם מהם התרחקו.
דו"ח נוסף מעניין וכואב שופך אור על סיבלם הנוראי של אלו ששכחו שהם יהודים, והשטן הזכיר להם זאת. כוחם לשאת בסבל היה חלש מאוד. את הדוח חיבר דר׳ אויגן נטר.מראשי הקהילה במאנהיים. וכך הוא כותב : "המעצר וההודעה על מועד המשלוח היוצא, משמעותם לגבי המגורשים חוויה איומה. כישלונן של נפשות מסויימות שלא עמדו במבחן הזה היה אך בלתי נמנע. במשך השעות הראשונות לתחילת האקציה אירעו מספר מקרים לא מעטים של התאבדויות ונסיונות התאבדות........... מקרי התאבדות אלו ......אירעו כמעט אך ורק בקרב יהודים שרחקו מן היהדות, יהודים שפרשו מן הקהילה או מומרים. היה דבר טרגי בגורלם של אנשים אלו. הדרך לגלות הטילה אותם בחזרה לאותו מקום (אל היהדות. להיות יהודי) אשר מאמציהם הרחיקום ממנו. הם לא רצו עוד להיות יהודים אך אולצו לכך".
ללא ספק מסמך מזעזע ששופך אור על אומללות נוספת בשנים הנוראיות ההם. על אלו שרצו לברוח מגורל בני עמם. הם נלקחו השמימה בתוך ביתם שלהם. בשכונה הלא יהודית. מתוך משרדיהם המפוארים. מיחידות צבאיות יוקרתיות. מלאך המוות הטריח את עצמו ובא עד אליהם לסלון, לבוש במדים שחורים מפוארים בעיצובו של מעצב העל הוגו בוס. או ביצע איסוף המוני לחצר הבית, לפורט התשיעי בקובנה, או סתם איזה גיא אדמה של מחצבה . באבי יאר. ושלח אותם עם אחיהם לגן העדן.
הימים הנוראים ההם, לא ניתנים להכלה ולהבנה על ידינו. בני התפנוקים. דור השפע. אבל לא רק על ידינו. אפילו בני הדור ההוא. סירבו עד הרגע האחרון להאמין שמה שהם שומעים הוא אמיתי. שאנשי תרבות ואקדמיה ירצחו בני אדם בגז במחנות לרצח מהיר והמוני. ברצח איטי תוך סבל נוראי במחנות ריכוז ו"עבודה"  כשהגרוע שבהם היה "מחצבה" בשם מאוטהאוזן. או ברעב איום בגטאות. הם ראו מחזות מזוויעים. מחזות שלא יעלו על הדעת. רצח אם ליד בנה, בעל ליד אשתו. הכאה סב זקן ללא רחמים ליד נכדיו. סבתא מושפלת בהשפלות איומות. והרעבה עד מוות. לו רק ננסה לדמיין, נצא מדעתינו. אבל זה קרה. וזה עדין יכול לקרות. כי גם אז לא האמינו. וזה קרה. וגם היום, אין לנו חסינות.
מי שאומר "לעולם לא עוד", טועה. מטעה. ויגרום לכך חלילה שנראה זאת שוב. זה יכול לקרות. העולם שונא אותנו בגלל יהדותינו. והמוסר השכל היחיד הוא להתאחד. להיות יחד, ולשאת בגאווה את היהדות. לשמר אותה. ולהראות לעולם כולו שלא. אנחנו לא רוצים להיות כמוהם. אנחנו מיוחדים לא נברח כי לא נוכל. ואם נברח, נברח אל הבורא שמלא כל הארץ כבודו.
 
 
 
--