אחרי מות-קדושים:

שם ומותג

מקום העבודה בעבר, ניהול את קריירת העובדים, והעובדים ראו בו עוגן, ושאפו ל’קביעות’ עד הפנסיה.
כיום, בעולם העבודה החדש, העובדים אמנם מחפשים ביטחון תעסוקתי, אבל מתוך גישה שונה – הם יודעים שביטחון כזה, תלוי בעיקר בהם ולא במקום העבודה – הם יודעים שבשביל ביטחון כזה הם צריכים להתפתח – מקצועית, מולטי דיציפלינרית ואישית.
 
עובדים נדרשים לנהל עצמם כמותג, באופן שיפתח את הדלת הבאה.
בעולם העבודה הדינמי, כל אחד נדרש ליכולת לבדל עצמו מאחרים – להגדיר ולהביא את הייחוד האישי. ייחוד זה – ‘המותג’ או ‘השם’ – הוא זה שיבנה את הביטחון התעסוקתי – בשגרה ובתקופות מאתגרות.
 
‘שם’ או ‘מותג’ שווה מוניטין ו…כסף טוב.
עפ”י על מדרש תנחומא: ‘שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, אחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה לו לעצמו, טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו’. השם שקונה אדם לעצמו, אם כן, הינו בעל הערך הרב ביותר ונגזר בעיקר ממעשיו בסביבתו ובחייו.
כיום כשכל אחד הוא מותג, כל אחד נדרש ‘לקנות’ לעצמו שם.
 
על כך בפרשת השבוע, פרשות אחרי מות-קדושים, שם נאמר:
“לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ” (ויקרא י”ט, י”א).
רש”י מסביר כי מדובר בשלושה איסורים הנגרמים זה על ידי זה. כלומר: אם גנבת סופך לכחש וסופך לשקר – תכחש שגנבת ותסתבך במערכת שקרים.
שאלות מסקרנות רבות, עולות סביב פסוק זה, במאמר זה נתמקד בשתיים.
 
השאלה הראשונה שנשאלת:
מדוע השימוש כאן הוא בלשון רבים: “לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ” בעוד בעשרת הדיברות נאמרת בלשון יחיד: “לֹא תִגְנֹב” (שמות כ’, י”ג)?
מס’ ההסברים לכך:
עפ”י אבן עזרא, הרואה אדם שגונב ומתעלם, גם הוא נחשב כגנב – לכן ברבים – הגונב והרואה.
פירוש נוסף, מסביר כי האיסור בעשרת הדיברות עוסק בגניבת נפשות וכאן בגניבת ממון – במסחר. שכן, במסחר בדרך כלל, כל צד מנסה למקסם את רווחיו – המוכר מנסה להרוויח על חשבון הקונה, הקונה מנסה להרוויח על חשבון המוכר ועל כן לשון רבים.
וכן, פירוש שלישי, מתמקד בתכונה אנושית לכאורה ומסביר כי כאשר אדם מגלה כי דבר מה נגנב ממנו, הוא חש שגם לו יש רשות וזכות לכאורה לגנוב מאחרים, וכך גניבה גוררת גניבה ומכאן לשון הרבים.
כך או כך, נראה כי ישנה הלימה עם הציווי בעשרת הדיברות שהגנב הוא אדם יחיד. אך כאן, הפסוק, בא לחדד שהאחריות ומשמעות המעשה היא רחבה ומשפיעה על ההווה ועל העתיד, על הנפש ועל הממון, על רבים ולא רק על הגנב עצמו – ומכאן לשון הרבים.
 
השאלה השנייה שנשאלת:
מדוע מסיים דווקא פסוק זה במילים “אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ”?
נסביר,
כאמור, שלושת האיסורים קשורים זה בזה. שכן, הגונב, המכחש והמשקר – לעיתים ימצא תירוץ המצדיק את מעשיו או לחילופין, יפעל מתוך מחשבה שלא ייתפס. ומכאן משמעות הסיום במילים: “אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ”, שכן, הגונב, המכחש והמשקר – אף שפוגע באדם אחר, הרי הראשון והעיקרי שנפגע – הוא האדם עצמו וכאילו נאמר: “איש באמיתו” (באלף). שכן, האונאה הגדולה ביותר היא של האדם את עצמו.
מכאן, עולה ההבנה של הפסוק כמכלול שכן – הגניבה, הכחש והשקר הינם פגיעה באמון בין אדם לזולתו – אך בעיקר פגיעה של האדם בעצמו – פגיעה באמינותו – ומכאן פגיעה בערכו האמיתי של האדם = שמו.
 
‘שם’ או ‘מותג’ – בין אם מדובר בחברה, שירות, מוצר או אדם פרטי, זה הדבר היחיד והייחודי ששייך לכל אחד – לטוב ולרע. במארס 2019, מוניקה לוינסקי, בראיון לג’ון אוליבר, 20 שנה לאחר ‘התפוצצות’ הפרשה, הודתה כי היא עדיין מתקשה למצוא עבודה בגלל הפרשייה מעברה. שכן, שם או מותג עם אסוציאציה לא חיובית יתקשה לשרוד בעולם העבודה התחרותי.
 
אם כן, השם והמותג מתחיל מבפנים (איש באמיתו) ומתבטא באופן  חיצוני (איש בעמיתו), כאשר אדם חי באמת שלו, נראה שהגניבה הכחש והשקר לא יהיו חלק מהרפרטואר האישי שלו. מכאן, כאמור, גם עולה החשיבות לטפח את המותג שהוא עצמכם – בנו לכם שם. אמיתי.
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.