מטות-מסעי
הטריוויאלי לא כ”כ טריוויאלי
עפ”י השיר ‘פה קבור הכלב‘ של להקת כוורת: “אם אתה מבשל ספגטי, והמים לא רותחים, מה דעתך להדליק את האש, כי זה מה שכולם עושים“. כי ההיגיון מחייב. המובן מאליו הוא משהו שאינו נדרש להסבר, הוכחה או ראיה, אלא ידוע לכל, עניין טריוויאלי, ברור כשמש, obvious.
במציאות הארגונית מוצאים לא פעם פער בין מה שנתפס כטריוויאלי ומתבקש לבין מה שקורה בפועל. מקצת הנושאים אף נדונו חדשות לבקרים בבלוג זה, כדוגמת ערך ‘התמקדות בלקוח’ של  1BANK המפרט כללים כגון: אנו מתייחסים ללקוחות כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו // תנו ללקוחות עסקה טובה והוגנת // אל תשכחו להגיד תודה … או למשל בהדרכת חניכה של עובד חדש מודגשים נקודות כגון: תנו לנחנך תחושה שהוא יכול לפנות בכל עניין //  תנו מענה אדיב – תמיד // החונך יוצר חוויית הצלחה, נותן תחושה שנמצא לעזור ולא כדי לעקוב או לבקר ומעודד לפעול ללא פחד מטעייה…
להדליק אש לפני בישול, להגיד תודה, מענה אדיב ועסקה הוגנת הן דוגמאות על קצה המזלג למגוון הנחיות וכללים ארגוניים הנתפסים לכאורה מובנים וטריוויאליים, בעוד שעצם הגדרתם מצביעה על כך שלא כל מה שנתפס כטריוויאלי לכאורה, הוא אכן כזה.
על כך בפרשות השבוע, פרשות מטות-מסעי, שם נאמר:
“וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה” (במדבר ל”א, י”ד-ט”ו)
משה רואה כי הלוחמים הביאו עימם שבויות ושלל, באופן תמוה הוא מגיב בכעס על כך שהביאו את הנשים. עם זאת, בעת היציאה למלחמה עם מדין, לא ניתנה כל הנחיה בעניין הנשים. אם כן מה היה חטאם של אנשי הצבא ועל מה כעס משה? יתר על כן, כאשר הלוחמים מביאים קורבן, הם אינם מייחסים אותו לשבי הנשים המדייניות אלא לכך שלא ספרו את אנשי הצבא באמצעות שקלים כפי שנצטוו בפרשת כי תשא.
נשאל אם כן,
ממה נובע הפער בין תפיסת משה לבין עמדת הלוחמים?
נסביר,
כשיצאו למלחמה במדין, הלוחמים אכן לא נצטוו לגבי הנשים, אלא נצטוו לנקום על מעשה אנשי מדין אשר הפקירו את בנותיהם כדי להחטיא את ישראל, בעצת בלעם. מכאן שבעיני משה, מתבקש והגיוני להעניש את הגורם לחטא, גם ללא הוראה מפורשת. שכן מאחר ומדובר בעניין שהשכל הישר מחייב, הרי שאין צורך בהוראה או ציווי ספציפי. וזהו הפער – בין מה שנראה טריוויאלי והגיוני בעיני משה לבין עמדת הלוחמים.
גם אצל בלעם כאשר האתון רבצה בדרך מפני מלאך ה’ הניצב מולה, בלעם אומר: “חָטָאתִי–כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ” (במדבר כ”ב, ל”ד). לכאורה, אם בלעם לא ידע, מה היה חטאו? אלא דברים שהיה עליו לדעת, כפי שרבי יצחק עראמה מפרש “החטא שלא ידע דברים שעליו לדעת כי שגגת תלמוד עולה זדון“. כלומר ההנחה היא כי יש דברים שהשכל הישר וההגיון מנחים כל אדם, לכן לכאורה אין צורך בציווי או איסור ספציפי כי ההיגיון מחייב.
כאמור נושא השבויות המדייניות מחזק נקודה חשובה ביחסים בינאישיים בכלל ובמקום העבודה בפרט – פער בתפיסות, למשל בין עמדות מנהל ועובד, פער שיכול לנבוע מ-3 סיבות עיקריות: (1) מודעות – חוסר מודעות לאופן בו אדם פועל או לפער בין רמת הביצוע לדרישות המוגדרות (2) תפישה – תפישה אחרת של הדרך הרצויה (3) יישום – קושי ליישם את אופן הביצוע הרצוי למשל בשל חוסר במיומנויות, כלים והכוונה.
מכאן שהטריוויאלי עבור אחד לא תמיד טריוויאלי עבור אחר, פער שמהווה פעמים רבות מדי, קרקע פורייה לחוסר הבנות ולאווירה עכורה שניתן למזער ע”י חידוד המודעות והרגישות לנושא. הכי טריוויאלי…
 

 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.