משרד עם נוף לים 

האמת שהצעד הראשון באזרחות היה די ברור- כמה ימים בבית, כמה ימים בנגב וכמה ימים בצפון (הייתה מחשבה על שביל ישראל אבל בחום הזה אפילו גמלים נשארים בבית). החבר'ה החילונים מהצבא טסו – חכו להפתעה – לשבוע באמסטרדם, ובתור דתי החלטתי שאמנם אני ראש פתוח והכל, אבל חבל לי לבזבז את המענק שחרור שלי על שבוע בחלונות האדומים ובראוניס ממסטל. אז מה עכשיו?

רבוטה! התחלתי לחפש עבודה. כשאתה בצבא ואתה מרוויח משכורת רעב, אתה בטוח שברגע שתצא לאזרחות תמצא, יותר נכון תמצא אותך, עבודה טובה באיזה משרד עם נוף לים, עם משכורת שתעקוף את המשכורת של ההורים ביחד ועם רכב צמוד. בלי נהג, בכל זאת, צריך להישאר ריאליים. בכל יום תגיע לעבודה מחוייט, עם הבגדים הכי יפים שלך, תחייך למזכירה ותאכל ארוחות במסעדות. אלא שבחיים האמיתיים עולם העבודה לא ממש קורץ לחיילים משוחררים. העבודות האפשריות מסתכמות בערך באופציות האלה: מלצרות, טלמרקטינג, אבטחה, מכירה בחנות ועבודה כמתדלק. אם אתה לא בר מזל שהולך לעבוד במשרד של אבא שלו, הסיכוי שלך להתעשר כמו שחלמת שואף למשכורת מינימום. פה ושם אתה שומע על מישהו שהסתדר, קיבל איזה ג'וב נחשק (אחרי שעשה יומיות בצבא ושירת במשהו שמנהלים בטוחים שיעזור להם בחברה) ותוהה לעצמך בשביל מה קרעת את התחת אם המקום הכי רחוק שאתה יכול להגיע אליו עכשיו הוא להביא משלוח מחנות ירקות לבית של איש עשיר ולקבל על זה 5 שקל טיפ.

השיטוט באתרי הדרושים די הבהיר לי שאני כנראה לא הולך להתעשר בזמן הקרוב. הפרסומות הולכות בערך ככה: "רוצה עבודה מאתגרת? מחפש לעבוד בסביבה צעירה ואטרקטיבית? ב(שם של חברת מזון כלשהי) מחפשים צעירים אחרי צבא, דינאמיים ובעלי מוטיבציה, לעבודה מעניינת ומתגמלת בחלוקת דגימות מזון בסופרמרקטים. למתאימים בלבד!".  נו, באמת. אני חושב שאני יכול קצת יותר מלהציע מיונז לאנשים שבאים לעשות קניות.

אחד השלבים המתסכלים בחיפוש עבודה במצב שלי הוא קורות החיים. מה כותבים? אז אוקיי, הייתי בצבא. יופי. הייתי מפקד ושירתתי בקווים מבצעיים. את מי זה מעניין? לא שזה לא חשוב, אבל אנשים שמחפשים עובדים מחפשים אותם עם ניסיון מסוים, מינימום עם השכלה או הכשרה רלוונטית. מנהלים לא צריכים אנשים שיודעים לפרק מקל"ר. בתכלס, רק מלצרות היא אופציה וגם זה לא תמיד. איך אנשים מצליחים להסתדר בחיים האלה?

בסוף החלטתי ללכת לאבטח. אמנם זה לחזור קצת לראש של צבא, וזה גם קורס של שלושה (!) חודשים, אבל אפשר להרוויח בזה משכורת נחמדה. אל תדאגו, זאת לא אבטחה של קניונים אלא אבטחה במקום ציבורי מכובד שאני לא אציין את שמו כדי שלא תבואו לעשות לי פדיחות. אז משרד עם נוף לים כבר לא יהיה, וכנראה שאני אמשיך לשלם על אוטובוסים או לקחת את האוטו של אבא. אבל היי, לפחות אני לא מחלק מיונז.