הוא היה הצבר האולטימטיבי, בן ההתיישבות העובדת שהחזיק רובה אך גם עבד בשדה בנהלל; לוחם ורמטכ"ל עטור תהילה אך גם גנב עתיקות מתוחכם; נאמר עליו שהוא הוביל את ישראל לאחת משעותיה המזהירות בשדה הקרב במהלך מלחמת ששת הימים, אך גם שהוא אדם בוגדני שניצל את תמימותן של נשים צעירות; היתה לו אחריות רבה למחדל מלחמת יום הכיפורים, אך יש לו מניות לא רק בביסוס ביטחון ישראל אלא גם בחתימה על הסכם השלום עם מצרים. משה דיין היה אדם מורכב: ההיסטוריה האישית שלו שזורה בקורות היישוב היהודי בארץ ישראל, לא רק ברגעים של המאבק לעצמאות אלא בייחוד ברגעים שבו ביקש היישוב להתבסס כמדינה על רקע איומים ביטחוניים קיומיים.

דיין היה שם בתפקידים שונים תוך שלעיתים הוא מנצח על האירועים ומנווט אותם כרצונו. האיש שאיבד את עינו ראה לעיתים טוב מכולם, ולעיתים התנהג כעיוור; מה שבטוח הוא שפסע במשך השנים במסלול מרתק - מן הקונצנזוס הישראלי לעבר עמדה של אדם שנוי במחלוקת, והלך לעולמו מוקדם, יש שיאמרו מוקדם מדי. 

קריאה בביוגרפיה של דיין שנכתבה על ידי מרדכי בר־און דורשת זהירות רבה. זאת משום שבר־און שימש ראש הלשכה של דיין במהלך ימי מבצע קדש והוא אינו מסתיר את הערכתו לאיש. הסוגה הזאת של ביוגרפיות הנכתבות על ידי יועצים וראשי לשכה, ידועה ונפוצה, ודוגמה בולטת היא זו של פרופ' זאב צחור, אשר שימש עוזרו של דוד בן־גוריון ואיגד ב־1994 מאמרים שונים שכתב על האיש לכדי ספר. 

אלא שהזהירות כפופה לצו הזמן; אם בעבר אפשר היה להעלים מהציבור מידע שנוי במחלוקת על מנהיגיו, בעידן הטוויטר (כלי פוליטי מובהק בידיהם של מנהיגים ועוזריהם) והאינטרנט - הסתרת המידע הופכת לבלתי אפשרית. בהקשר זה ראוי בר־און למחמאות, משום שהוא מגולל את קורות חייו של דיין מתוך חיבה, אך הוא נוגע גם בסוגיות השנויות במחלוקת שצוינו לעיל. 

כך למשל, מתייחס בר־און לאובססיית שוד העתיקות של דיין; "מעשה החפירה שלו היה לא חוקי בעליל והעטה על דיין ביקורת רבה", הוא כותב, "אך הוא לא עמד בפיתוי או שמא לא 'הזיזה' לו הביקורת יתר על המידה. הוא ימשיך בחמדנות הזאת כל חייו..."

בר־און מיטיב לתאר את השניות ביחס של דיין לסוגיות שונות. כך למשל, הקפיד המצביא להפריד ביחסו בין אנשים לבין קרקע, הקפדה שעשויה להאיר את מדיניותו כלפי הפלשתינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. דיין של בר־און הוא איש קר ומנוכר כפרסונה ציבורית, אך חם ואוהב כלפי סובביו; זו דואליות שמשרתת את המורכבות ואת האייקוניות שבו.

אלא שבעוד בר־און מדגיש ומתעכב על יחסיו הקרובים של דיין עם בתו יעל, הוא אינו עושה כך לגבי היחסים הטעונים עם הבן, אסי. המטען בין האב, הגאון הצבאי־פוליטי, לבין בנו, הגאון הקולנועי, היה ראוי לפרשנות מורכבת יותר. זמן קצר לפני מותו השנה חשף אסי דיין את סלידתו מאביו באופן שעורר סקרנות ציבורית, ועובדת סלידתו של דיין עצמו מאביו, שמואל, מלמדת על כרונולוגיה של חסך אבהי מסוים. דיין העריץ את דוד בן־גוריון וראה בו אב רוחני. כש"הזקן" הקים את רפ"י, הצטרף דיין למפלגה. הוא לא רצה בכך, אך קסמו של המנהיג ו"אבהותו" כלפיו הכריעו את הכף.

הקשר הגורדי בין פוליטיקה לצבא צף מקריאה בספר בין השורות יותר מאשר בהן. דיין עסק בפוליטיקה עוד כאשר שירת בצה"ל; עד למינויו לרמטכ"ל היה חבר פעיל בפא"י, עניין שאינו מודגש אצל בר־און, ויש בכך כדי להבין כיצד השתנתה התפיסה הציבורית בישראל כלפי יחסי צבא ודרג מדיני, בייחוד על רקע פרשת אשכנזי־הרפז. 

שישה פרקים בספר עוסקים בתקופת כהונתו של דיין כרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, ובימים הללו מעניין לקרוא על התנהלותו מול האיום מרצועת עזה, שנים רבות לפני שהחל משם ירי מאסיבי של רקטות, טילים ופגזי מרגמות. לא פחות מעניין לגלות וללמוד על התנהלותו כרמטכ"ל אל מול הדרג הפוליטי החלש בתקופת משה שרת כראש הממשלה. שרת, חשוב לזכור, התנגד למינויו של דיין בדיוק בשל בחישתו בקדירה הפוליטית, ואולי גם מפני הדומיננטיות האישיותית של המצביא.

הקפיצה הברורה של דיין מהצבא אל העולם הפוליטי זוכה לפירוש מעניין של בר־און, אשר כותב כי הוא "לא היה מסוגל להיות מנהיג פוליטי במתכונת המקובלת. לא היתה לו סבלנות לישיבות הממושכות, להעמדות הפנים, לפשרות ולחנופה בפני כלי התקשורת". כיצד היה מסתדר עם שיטת הפריימריז, הפתיחות התקשורתית, הביקורת והדמוקרטיזציה המואצת שעברה מדינת ישראל? יש להניח כי ההיסטוריה שלו היתה נראית אחרת: דיין אינו אפשרי למאה ה־21.    

חיבורו של בר־און אינו ניחן בחדשנות ענפה בפרטים, אך מציע לקוראים תמונה מאוזנת שממנה אפשר לפרק את מיתוס דיין לכדי אדם, כשברקע חולפים להם מקומות ואירועים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל. ובכל זאת, טוב שאת השאלה המרכזית לגבי דמותו של דיין - האם היה גיבור, נבל או גיבור טרגי - מותיר בר־און פתוחה לקוראיו. זו בחירה נכונה לאיש חידתי. 

עם עובד (ספריית ספיר), 407 עמ'


(המאמר פורסם באתר 'ישראל היום' בתאריך ה-12/09/14)