פעם, וזה היה מזמן, היה שר דואר במדינת ישראל. וככה נראה היה אז הדואר.  סניפים מיושנים, פריסת סניפים לא מי יודע מה, אבל מה? המכתבים הגיעו הבייתה.
כמו כמעט כל דבר שזז, החליטו להפריט את הדואר ולהוציא מכרזים לזיכיונות. מאז, הסניפים אמנם נראים טוב יותר, אפילו אפשר לקנות שם כמה שמואנצ'ס כמו מדבקות לאייפוד וכדומה, אבל, והאבל הזה הוא גדול. לא גדול – ענק.
כמות לא קטנה של סניפים נסגרו, ובאחרים – תור מתמשך, כמעט בכל שעה שסניף הדואר פתוח.  לוותיקים שבינינו התור הזה מזכיר את התורים שהיו  לחלוקת אוכל בזמן הצנע. פנקסים, זוכרים?
אני מכיר כמה וכמה חברים הגרים כמוני בפתח-תקווה, שפשוט מוותרים על הליכה אל הדואר. גם במחיר שהמכתב שנשלח אליהם רשום – יוחזר לשולח (בטח אם מדובר בדוח).
וזה לא רק התורים. כיוון שבזכיינות עסקינן, הזכיין עושה כל מאמץ (בצדק מבחינתו) לצמצם את העלות שלו, ולכן משתמש במינימום של המינימום של כח אדם. מה התוצאה? לא רק תורים. כבר הרבה יותר מזה. אחד מחברי, איש עסקים, הפוקד את סניף הדואר מדי יום, כדי לקבל מעטפות עם צ'יקים ששולחים לו לקוחותיו, נשבע לי שעובד באותו סניף דואר שכונתי אמר לו כי הם מטפלים במעטפות רק פעמיים בשבוע, כי 'הם לא מגיעים לזה'. אז מה אם בעלי העסקים צמאים לכסף שמגיע להם מלקוחותיהם? אז מה אם העיכוב בדואר גורם לכך שנקבל דוחות או דרישות לתשלום אחרי שחלף המועד שנקוב בדרישה, ונידרש לכפל קנס או לריביות נשך, רק בגלל שלבעל סוכנות הדואר לא התחשק לפזר את המעטפות שהגיעו אליו?.
אז חברות וחברים, ככה זה לא יכול להימשך. שירותי דואר הם עניין חיוני להתנהלותו של משק סביר ושל חברה סבירה. אם הפרטת הדואר לא הוכיחה עצמה, לא תהא זו בושה לקברניטי המדינה להודות בכך, לבטל אתת ההפרטה ולהעביר את הטיפול בנושא לידיים ציבוריות. נכון, יש עוד שתיים-שלוש חברות פרטיות המחלקות דואר, אך הן עושות כן רק ביישובים הגדולים, שמשתלם להן.
ואם כזאת (ביטול ההפרטה) לא ייעשה במיליניום הנוכחי, לפחות שיוציאו תקנות חדות, ברורות ומחייבות, מה הם השירותים שחייב הדואר להעניק, גם אם מדובר בזכיינים, על כל כמה משפחות חייבים לגייס כך וכך עובדים לסניף הדואר המקומי, מה התדירות המינימלית של חלוקת דואר, ועוד כהנה וכהנה. כי בלי זה, לא תהיה ברירה ונצטרך לבסס את מערך יוני הדואר  ולהרחיבו.
ועד אז, הציקו לחברי הכנסת בסוגיה הזו. דירשו מהם לפעול גם ב'דברים הקטנים'. לא הכל זה ימין ושמאל, דת-מדינה, צבא וביטחון. בין לבין, גם רוצים לחיות פה כבני אדם.