"החקלאות בארץ אינה צורך קיומי לישוב, אדרבא, אם תשאלו את 'נערי האוצר', הם מבחינתם ימליצו על סגירה מיידית של ענף החקלאות, ולייבא את כל התוצרת החקלאית" – אמר וכתב הרב שבתי מרקוביץ, מנציגי העדה החרדית בוועדת השמיטה הממלכתית, בסיכום שנת השמיטה הקודמת, שמיטת תשס"ח.
 
אפשר להניח שהרוב המוחלט של אזרחי המדינה יתנגדו נחרצות לאמירה זו, שמלבד הבעייתיות בפן הכלכלי, יש בה חוסר הבנה למשמעות האתוס הציוני של ההתיישבות, ולחשיבות התפיסה הפיזית של קרקעות המדינה, שלא היינו צריכים את המנהרות ב"עוטף עזה" כדי להבין לעומק את משמעותה. לשיטתו של הרב מרקוביץ, בשנת השמיטה על החקלאים להשבית את עבודתם בשדות ובמטעים, ואין שום מקום לדיון על "היתר המכירה" ועל דרכים אחרות שיאפשרו הלכתית לקיים את החקלאות הישראלית. כאמור, רוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית חולקים על דעת הרב מרקוביץ.
לפני שבע שנים נכנסנו לשנת השמיטה מתוך סערה בעולם הרבני: למרות החלטתה של מועצת הרבנות הראשית להמשיך ולתת תוקף הלכתי ל"היתר המכירה", ולתת כשרות לתוצרת שיגדלו החקלאים במסגרתו, אחדים מרבני הערים הודיעו שלא יעניקו תעודת כשרות לחנויות ועסקים שימכרו ו/או יגישו פירות וירקות מ"היתר המכירה". תנועת הקיבוץ הדתי, בגיבוי הלכתי של רבני צֹהר, החלה בהקמת מערך כשרות אלטרנטיבי, ובמקביל חברת "אסיף" הגישה בג"צ נגד אותם רבנים. הסערה שככה כאשר בית המשפט פסק שאין בסמכותו של רב עיר למנוע תעודת כשרות מעסקים הפועלים ע"פ הנחיות הרבנות הראשית לישראל, ואם רב מסויים אינו מסכים לפסק הרבנות הראשית לישראל עליו להתפטר או להעביר את סמכות החתימה לרב אחר.
החלטת הרבנות הראשית של צה"ל, שהתפרסמה בתקשורת בימים האחרונים, ולפיה צה"ל לא יצרוך במחצית הראשונה של שנת השמיטה תוצרת מ"היתר המכירה", מחזירה אותנו לאותה נקודה, וגם היא לא תעמוד במבחן המשפטי. החלטה של מועצת הרבנות הראשית עומדת מעל לכל גוף רבני ממלכתי אחר. ברור מאליו שזכותו של כל אזרח לצרוך בביתו הפרטי תוצרת עם או בלי תעודת כשרות מכל סוג שהוא, אך רב המכהן בתפקיד ממלכתי אינו רשאי לפסוק במסגרת תפקידו הרשמי פסיקה העומדת בניגוד להוראות הרבנות הראשית לישראל.
אך חמור מכך הוא הכישלון הערכי והמוסרי הכרוך בהחלטת הרבנות הראשית לצה"ל: "היתר המכירה" התקבל ברבנות הראשית לישראל כהלכה מחייבת, מתוך הבנה שגם אם השתנו התנאים מאז נחתם ההיתר לראשונה לקראת שמיטת תרמ"ט, לפני 125 שנה, ע"י שלושה רבנים חשובים באירופה, עדיין החקלאות במדינת ישראל אינה יכולה להתקיים אם כל שבע שנים היא תושבת והאדמה תישמט: הפתרונות ההלכתיים מלבד "היתר המכירה" הם חלקיים בלבד, וכל בחינה ריאלית של המשק החקלאי הישראלי בכללותו תמצא כי קיומו תלוי ב"היתר המכירה". אמנם בתחילת ימיה של שיבת ציון, וגם בימיו של הרב קוק זצ"ל, היתה סכנה ממשית לחייהם של החקלאים ובני משפחותיהם, וכיום אין סכנה כזו, אבל גם כיום לא ניתן לקיים במדינת ישראל חקלאות בתנאים של הוברת השדות ככתוב בתורה, כשם שלא ניתן לקיים כיום במדינת ישראל מערכת כלכלית אם אחת לשבע שנים תהיה "שמיטת כספים" כפי שכתוב בתורה בפסוקים מפורשים. החקלאים – בקיבוצים, במושבים, בכפרים ובמושבות – פועלים בשנת השמיטה ע"פ הנחיות הרבנות הראשית לישראל, שפסקה מתוך ראייה ממלכתית, וכאשר צבא ההגנה לישראל אינו קונה מהם את תוצרתם הרי הוא משדר להם שתוצרתם פסולה ומעשיהם אינם רצויים.