אתם תופסים את הסמארטפון שלכם בתוך הכיס ושולפים אותו החוצה. "השש עשרה לראשון", הבחור בחליפה אומר תודה וממשיך בדרכו.

ובסיטואציה דומה, בעיר הקודש ירושלים, שואל אתכם אותה שאלה אדם עם כיפה גדולה מונחת על ראשו, סנדלים תנכיות מחבקות את כפות רגליו וציציות מבצבצות מבעד למכנסיו.
ואתם בתגובה, חושבים שמכיוון שהבחור נראה כל כך יהודי, צריך לספק לו תשובה יהודית. אתם מיד שולפים את הסמארטפון, מחפשים תאריך עברי באינטרנט ו "כה בטבת!" קוראים בקול.
הוא מביט בכם מספר שניות, משפשף את עיניו "מה?!".
"אה..זה לא מה שחיפשת?" אתם תוהים במבוכה. ועונים לו מיד בתאריך הלועזי כדי לסיים את הפדיחה.

בינינו, מה הסיכוי שמישהו היום יעצור אתכם ברחוב וישאל אתכם מה התאריך כשיש לכל אחד סמארטפון בכיס. ויותר מכך, לא רואה שום סיכוי שמישהו יעצור אתכם לשאול בשלום התאריך העברי. כנראה שהוא לא חש בטוב, אז עזבו את התאריך ותזמינו לו אמבולנס.

התאריך העברי הוא כמו ירושלים. הוא מוכר, מכובד מאוד, מסורתי ויהודי עוד יותר, אבל אין בו ממש. אין בו ממש כי מתייחסים אליו כאל סוג ב'. אין בו ממש כי הוא לא רשמי, הוא רק בפינה חמה בלב. או קרה. תלוי במי מדובר. אבל בכל מקרה הוא לא נמצא בלקסיקון. הוא לא שגור בפה שלנו. הוא לא קיים ב"state of mind" אלא רק בחתונות. רק במשפטים מפוצצים מן המקורות. משתמשים בו רק בשביל החגים ועושים בו פופוליזם מנוכר. כיף לבקר אותו ולבדוק אותו רק מדי פעם, אבל לא יותר מדי כדי שלא נחטוף יהדת, קדשת או כל מחלה קשה אחרת. לעומתו, התאריך הלועזי הוא כמו תל אביב. הוא מוכר בריש גלי ולא רק למביני ומאמיני הדת. הוא זוהר. כולם משתמשים בו, מן הקהילות הצבעוניות ביותר ועד לדתיות. הוא שמיש יותר, אמין יותר, ועליז יותר. הוא שגור במולטימדיה, וגם בפה של כל אחד מאיתנו. הוא כור היתוך של ימין ושמאל, חרדים דתיים וחילונים, עשירים ועניים, חוצניקים וילידים. ההיסטוריה שלו אמנם קצרה יותר אבל העתיד זוהר יותר.

מבחינתנו, התאריך העברי הוא עוד תאריך לחגוג בו יום הולדת, יום נישואין ובעיקר ימים שמחים. כי אלו שלא שמחים, אנחנו מעדיפים לזכור ולציין רק פעם אחת.
יש בזה מן הלגיטימיות. לגיטימי לדבר לועזית כי כולם יבינו אותך. לגיטימי לספור לועזית כי הספירה מדגישה הרבה יותר. לועזי זה לגיטימי בעיקר כי הוא בינלאומי. והרי אנחנו, הישראלים, מכורים לכל מה שמתחיל או נגמר במונח "בינלאומי".

מתי נפלו התאומים? בניין אילבן. צודקים נסחפתי, זה לא נשמע טוב בעברית. אז ב 9.11.2001.
נפילת התאומים הוא האירוע הקשה ביותר והמשפיע ביותר שקרה במילניום. כל אחד זוכר איפה הוא היה ברגע שהם נפלו. כל אחד זוכר את התאריך הלועזי. מישהו זוכר את העברי?
אז מה תגידו? שזה אירוע בינלאומי ובגלל זה זוכרים אותו כתאריך לועזי?

אוקי, בואו ניקח לדוגמא אירוע שהשפיע על כולנו בשנה האחרונה- "מבצע צוק איתן".
מישהו זוכר תאריך עברי? לא. מישהו זוכר תאריך לועזי? מדויק אולי פחות, אבל בתחילת יולי ככה. וזה רק בגלל שהתאריך הוא לא חד וברור. מכיוון שהמבצע החל בתקיפות אוויריות ורק לאחר מכן נכנסו כוחות רגלים. בקיצור- יותר מדי תאריכים ואירועים לזכור במבצע אחד.
למרבה המזל אני יכול להצביע על כך שהיום אנחנו עוד זוכרים ומשתמשים בתאריך העברי כדי לסמן את החגים והצומות היהודיים. אך מלבד זאת, אני לא מוצא בו שימוש תכליתי. לא למען העסקים ולא למען המולדת. אממ סליחה, למען היום הולדת.

כיום, כולנו יכולים לנצל את הסמארטפון למען הספירה העברית ולא צריכים להביט באיזה לוח שנה מגושם שתלוי על הקיר. אבל בתכל'ס, אם לא מעניין אותי באמת אם זה כו' או כז', חשוון או כסלו אז אני פשוט אבחר לא להביט בו בכלל ולהתרכז יותר בתמונה שהעלו חברת "go-pro" לאינסטגרם שלהם המצויד בתמונות איכותיות מלאות באקסטרים חי ונושם ומצולמות במקומות שגם גיא פלד לא הספיק לדרוך עליהם. וזו לא פרסומת סמויה, זו האמת ואני אומר זאת מקנאה.

קהילות יהודיות בעולם מדברים את השפה המדוברת באותה מדינה כאשר הם נמצאים בחוץ, אך בבית, לא מעט שומרים על השפה העברית.

"יעזבנו יום, יעזבך יומיים" חותם בקולו הרך מאיר אריאל בשירו "נשל הנחש". אין לי ספק שבחוץ אנו צריכים להשתמש בתאריך הלועזי, אבל בפנים, אנחנו צריכים לשמור פינה ומקום קטן לאזכור התאריך העברי. כך לא נאבד אותו. ככה נשמור קצת על מה ששיך בלעדי לנו, לעם היהודי.

שלכם,
איתי