אילת. קיץ 1989, המחזמר "שיער". הפקת הנוער של עיריית תל אביב
 
כל שחקני המחזמר "שיער" נשפכו כמו דגיגים רעבים לתוך הלובי של מלון המלך שלמה באילת. עיריית תל אביב הפיקה מחזה לנוער על פי הסרט הידוע, וכחלק מעידוד התרבות בדרום נשלחה הקבוצה להופיע בעיר אילת. בימים ההם אילת הייתה הדבר הכי קרוב לחו"ל, קפיצה החוצה מהשגרה לתוך עולם של חוויות בלתי צפויות.
כמו בכל חברה הומוגנית ושפויה גם השחקנים נחלקו לשתי קבוצות, הקבוצה של "החנונים" והקבוצה של "הגזעיים", שהיום מן הסתם היו זוכים לתואר המפואר "הערסים". החנונים הגיעו עם קרם הגנה ולגזעיים הספיקו סיגריות וכובע מצחייה הפוך על המצח.
"היום בערב אנחנו הולכים לדיסקוטק החדש בבניין העגול שעל הטיילת", הכריזה אורטל, "שמעתי שיש שם סלקציה קשה אבל חייבים לנסות להיכנס". את המילה "סלקציה" הכרתי היטב כדור שלישי לניצולי שואה. "סלקציה?" שאלתי בחרדה, "וואו, החנונית הדוסית מתעניינת", ענתה אורטל. "סלקציה זה סינון קפדני בכניסה למועדונים. יושב דורמן שמכניס רק מי שנראה מתאים ושייך, כמונו, אבל לך אין מה לדאוג, אותך אף אחד לא יכניס ממילא".
נשאבנו כולנו לתוך המעליות והתפזרנו זוגות זוגות לחדרים כמו בתיבת נח, הגרסה המודרנית. אני והילה היינו שותפות לחדר, "תתכונני למלחמה" אמרתי להילה תוך כדי קפיצה על המיטה הענקית, "תתלבשי יפה כי אנחנו יוצאות למועדון, ניתקע לגזעיים בגרון כמו עצם של גפילטע פיש". דמיינתי את עצמי כאילו הייתי אוליביה ניוטון ג'ון בסרט גריז שנפטרת מהשמלה הצהובה ולובשת טייץ שחור ויוצאת לרקוד כאילו היה זה יומה האחרון, אני והילה נראינו כמו שתי פינגוויניות עם עור לבן ושמלות שחורות, אני עם כובע מעור והיא עם פס עבה בעיניים. יצאנו מהמלון והגענו לטור הארוך שהשתרך לכיוון הדיסקוטק, התקרבנו לאורטל ושאר הגזעיים ונעמדנו לידם. "מה אתן עושות פה? שמעתי שבבני ברק יש כיבוי אורות ב-22:00", המילים שהטיחו בנו לא נדבקו לחליפת האדישות שלבשנו, חייכנו ופשוט עמדנו בנונשלנטיות מתבוננות בכל היצורים המוזרים שחיכו לאישור כניסה,
פתאום הרגשתי יד גדולה וחזקה תופסת אותי בכתף. "את! המנומשת עם הכובע! כנסי!" מולי עמד גבר גדול ממדים עם מבט מאיים. "אבל אני לא עמדתי בתור אפילו", עניתי בפחד. "שמעי חמודה אין לי זמן לשטויות, אמיר שמולוביץ הבן של הבעלים ביקש שאכניס אותך, תסתכלי למעלה, הוא יושב במרפסת ובודק את כל הקהל". הרמתי את הראש כדי לראות אותו, ונתקלתי בזוג עיניים כחולות ועמוקות שכמעט גרמו לי לשיתוק. "טוב, אני נכנסת אבל רק עם חברה שלי, לא לבד". "יאללה כנסי כבר", ענה לי ההר. השחקנים האחרים הביטו משתוממים באירוע הבלתי צפוי הזה ולראשונה לא הוציאו הגה.
אני והילה נכנסנו כמנצחות למועדון, שערי גן עדן נפתחו בפניי. האורות המרצדים, המוזיקה החזקה וכל הרוקדים והרוקדות שנעו כאילו אחז בהם דיבוק משגע גרמו לי להרגיש כמו עליסה בארץ הפלאות. ניסינו לפלס דרך לבר ששכן בקומה העליונה, "מה תשתי?" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את אמיר, הבחור שבזכותו נכנסנו פנימה, "אההה... קולה" גמגמתי. "קולה? הצחקת אותי, תזמיני משהו אמיתי, בירה או וודקה תפוזים". הילה צבטה את המרפק שלי בחוסר נוחות, "קולה זה מספיק אמיתי בשבילנו", עניתי. "אוקיי, as you wish", אמיר סימן לברמן להגיש לנו. "אז תגידי, מאיפה את בארץ?" ברגע שהוא זרק את השאלה הרגשתי כאילו שני דחפורים התחילו לקדוח לי תעלות במוח. אם אגיד לו בני ברק זה יהרוס את כל הסרט שאני נמצאת בו עכשיו. "רמת גן", עניתי. בכל זאת גרתי די קרוב לגבול פרדס כץ אז זה רק חצי שקר, "ובאיזה תיכון את לומדת?" המשיך. מה אני אגיד לו עכשיו? אולפנת אמונה ברחוב אבטליון?
"תיכון הרואה", השבתי לו. מדהים עד כמה קל לשקר!
שקר החן והבל היופי ואני בחורה בלי אופי! פתאום הרגשתי כאבים מוזרים כאילו גדל לי פינוקיו קטן בבטן, והרגשתי שאני לא באמת מסוגלת להמשיך. "אמיר שמע, אני חייבת להתוודות, האמת היא שאני נערה דתייה שגרה בבני ברק ולומדת באולפנה, הגעתי לכאן עם להקת שחקנים כדי להופיע וזאת פעם ראשונה שלי בדיסקוטק". אמיר הביט בי וצחק בקולי קולות, "בואנה את שקרנית גרועה! בטוחה שאת שחקנית? דוסית? נו באמת. תיכף תגידי לי מה פרשת השבוע, לכי תעבדי על מישהו אחר". נדהמת מהתגובה שלו עניתי "פרשת דברים, ואני לא צוחקת, אני באמת דתייה". אישוניו של אמיר נראו כמו שני מגדלי קלפים שמתפרקים בשנייה, "כנראה זה מה שגרם לך להיראות מיוחדת כל כך, בגלל זה הכנסתי אותך, סלחי לי על החוצפה ואני מקווה שתמשיכי ליהנות פה הערב". הבטתי בו הולך ומתרחק באנחת רווחה מלאה בגאווה.
אמנם ניסיתי לשקר כמגננה, אבל מתברר שאמונה זה הכי באופנה!


(המאמר מתפרסם במגזין "פסיפס",- המגזין של הציבור הדתי-לאומי, מגזין המוסיף צבע לחיים,  גיליון דצמבר. למנויים: 03-9100720)