כאשר אנו נתקלים במושג השוויון אנו חושבים בדרך כלל על קונפליקטים הקשורים בסקטורים שונים כגון: מזרחים-אשכנזים, נשים-גברים, דתיים-חילונים וערבים-יהודים. קונפליקטים אלו מלווים במטען רגשי רב ופעמים רבות מעוררים הדים בדיון הציבורי ועולים לכותרות . אך ברצוני לדון הפעם בסקטור שקולו לעיתים לא נשמע, אין מי שייצג את מאבקו לשוויון ויניף עבורו את הדגל- אנשים בוגרים בעלי צרכים מיוחדים.
כאשר אנו דנים על המושג שוויון בהקשר של אוכלוסיות בוגרות עם צרכים מיוחדים אנו חשים ניגודיות - כיצד ניתן להעניק שוויון לאוכלוסייה שבסיס הגדרתה הם השונות והחריגות.
אני סוברת כי כאוכלוסייה השואפת לשוויון וליחס מכבד בין מרכיביה, מתפקידנו ליצור אמנה הקובעת כללים בסיסיים לאופן התייחסות מכבד לבעלי מוגבלויות ולבוגרים שבהם בפרט. ראשית, עלינו לבצע שינוי תפיסתי ביחס לזכותם של בוגרים בעלי צרכים מיוחדים לעצמאות ולקבלת החלטות בנוגע לחייהם- כמובן, במסגרת המוגבלות הקיימת.
 עלינו לשים לב כי אנו מעניקים להם אפשרות בחירה לגבי מה ירצו לעשות במשך היום, לעזור להם להתנייד בעצמאות המקסימאלית –אפילו אדם הזקוק לכסא גלגלים או אדם עיוור בעל מקל הליכה יכולים לבצע חלק מההתניידות בעצמם ולא זקוקים לעזרה מלאה ולהעברתם ממקום למקום ללא השתתפות מצדם במאמץ. הוא הדין באשר לפעולות יומיומיות כגון צחצוח שיניים, סירוק השיער ומקלחת. חשוב שנקפיד לדעתי על סיוע בפעולות אלה לזקוקים לכך, אך חשוב לשים את הדגש על סיוע ולא על עשיית הפעולה במלואה עבורם (למשל צחצוח השיניים בדרך של יד על יד-כך שאתה עוזר לאדם לעשות את הפעולה ולא מבצע אותה בשבילו) ולהשתמש במושג של סיוע גם בדיבור ("אני עוזר לך לשים שמפו על השיער") כדי לקדם את עצמאותם ולכבד את היכולות אשר קיימות בהם.
בנוסף, עלינו להקפיד לחשוף בפניהם פעולות נורמטיביות כגון הליכה למכולת, יציאה למסעדה ויציאה לקניות כחלק מהאמונה שהם חלק מהאוכלוסיה וסדר יומם לא צריך להישאר סגור רק בד' האמות של המוגבלות, הטיפולים הקשורים בה ושהות עם קבוצת השווים שלהם בלבד, אלא זכותם להשתלב במציאות הקיימת גם מחוץ למוסד בו הם שוהים.
 כחלק מחובה זו עלינו לפעול להנגשת מקומות ציבוריים לאנשים בעלי המוגבלויות שיאפשרו כניסה לכלל האוכלוסיה כגון כבש לאנשים הזקוקים לכסא גלגלים או תפריט מוקלט לאנשים עיוורים. עלינו להיות רגישים ולא לדבר על בעל המוגבלות בנוכחותו, אפילו אם הוא לא שומע כחלק ממוגבלותו. לכבד את פרטיותו, להקיש בדלת לפני הכניסה לחדרו ולבקש רשות לפני השימוש בחפציו האישיים. עלינו להיות רגישים בדיבורנו ולא לתת למוגבלות להגדיר את האדם-שימוש במינוח "אדם עיוור" ולא להסתפק במינוח "עיוור" .
כל זה נובע כאמור מהיותו אדם כמונו עם עולם רגשות אותו אנו מוכרחים לכבד ולהיות מודעים אליו.
 לסיכום, העלאת המודעות בנושא היחס המכבד והשוויוני לאנשים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים הוא הכרחי כחלק מהיותנו חברה צודקת ושוויונית השואפת להכיל בתוכה את מגוון מרכיביה-השונים והדומים. בנוסף כאשר אנו מקפידים על כבוד השונה באופן שוויוני אנו הופכים לבני אדם טובים יותר, סבלניים יותר ומכילים יותר וכאשר הפרטים בחברה טובים יותר-החברה כולה מרוויחה.