מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם כשאתם חושבים על קשישים?
מן הסתם משהו כמו- קמטים, מחלות, תה, אלצהיימר, מיושנים. 
לי עולה- חכמים, מצחיקים, שמחים, הופעות, בתי קפה, עסוקים, נחמדים. 
ולא, אני לא בת 80. 

בטח אתם חושבים שאני מוזרה. אז בואו ואגלה לכם משהו: אתם לא היחידים.
כשאנשים שומעים שאני לומדת עבודה סוציאלית במטרה לעבוד עם קשישים, הם מרימים גבה ואומרים שאני מיוחדת. אבל למה? למה מי שעובד עם האוכלוסיה הזו הוא "מיוחד" או "מוזר" או שמגיע לו "כל הכבוד"??
אנו חיים בחברה שמקדשת ומקדמת את הצעירים ומזניחה את הקשישים. 



אנו נוטים לחשוב שהם לא יודעים כלום ושהם לא מבינים מה קורה מסביבם, כשהאמת היא שעם החיים השלמים שעברו עליהם הם יכולים ללמד אותנו דבר אחד או שניים. 

את השירות הלאומי שלי עשיתי בפרוייקט ''והדרת פני זקן'' של המשרד לאזרחים ותיקים. במסגרת השירות ביקרנו קשישים בבתיהם באופן קבוע בכדי להפיג את הבדידות ולעזור במה שאפשר (קניות קטנות, יציאה החוצה ועוד. כמובן שלא עזרה סיעודית). ההרגשה הייתה כאילו אנחנו נכדות שלהם.
השנתיים האלו לימדו אותי כל כך הרבה דברים, נכנסתי לעולמם של הקשישים וכל החשיבה שלי השתנתה. גיליתי אנשים מרתקים, מצחיקים, אופטימיים. 

מצד שני- גיליתי את הבדידות שלהם, את הקשיים שעומדים בפניהם, את תחושות העבר שמכות בהם ואת הפחדים שלהם. 
אחת מהקשישות אמרה לי: "צריך לזרוק את כל הזקנים לפח, אנחנו לא שווים כלום." האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר להם? שעדיף בלעדיהם?!

בתחילת 2014 מנתה אוכלוסיית הקשישים בישראל כ– 833 אלף נשים וגברים המהווים כ-10.4% מהאוכלוסייה הכללית בארץ. 
הם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו,  אולם אנו שוכחים את קיומם ולא מייחסים חשיבות לנוכחות שלהם.

אם היינו מתאמצים לפקוח את עיננו ומסתכלים סביב היינו מגלים את הזקן על הספסל ואת הזקנה עם סל הקניות שהולכת ברחוב. אם במקום לחשוב עליהם כעל דמויות שמפריעות לנו בנוף הצעיר והרענן היינו מנסים לראות מה מסתתר מאחורי הפנים המקומטות, היינו מגלים אנשים עם רצף חיים מעניין, עם תובנות חיים עמוקות ועם רצון גדול לאוזן קשבת.

הם עשו כל כך הרבה בשבילנו. בזכותם יש לנו מדינה, ביניהם יש פורצי דרך בכל מיני תחומים, אמנים, רופאים, חקלאים. 
גם הם התאהבו, שנאו ועברו את גיל ההתבגרות. 

המעט שנוכל לעשות כדי להחזיר להם הוא לשים לב אליהם. 

זה יכול להתחיל בסבים והסבתות שלנו, ויכול להמשיך בכך שכשנראה קשיש ברחוב באמת -נראה- אותו וניתן לו את הכבוד הראוי והמבט האכפתי.

אני רוצה לסיים בתגלית מרעישה: יום אחד גם אנחנו נהיה זקנים! 

אז בואו נתחיל לחשוב איך היינו רוצים שיתייחסו אלינו כשנהיה בגיל הזה.
 

(הכותבת סטודנטית לעו"ס באוני. בר אילן)