נקודות למחשבה / מוטי זפט
 
בשביל מה?

פרסום ההסכם הקואליציוני עם 'יהדות התורה' חשף כי מעבר לריקון חוק הגיוס מעיקרו (אין יותר מכסות, יבוטלו הסנקציות), השיגו החרדים הישגים משמעותיים מבחינת השקפת עולמם, וכפועל יוצא מכך הותירו את נציגי הציונות הדתית, קרי: 'הבית היהודי', ככלי ריק. עפ"י ההסכם עם החרדים – חוק הגיור יוחזר למתכונתו הקודמת (אורי אריאל ומוטי יוגב וחבריהם מ'הבית היהודי' שסייעו בקדנציה הקודמת לטרפד את חוק הגיור – יכולים להיות מרוצים יחד עם מורי ההוראה שלהם מבית הר המור, אך האחרים בסיעה יכולים רק לגרד את הפדחת כיצד אפשרו אז את הפוטש הזה בנושא הזה בתוך הסיעה), יבוטל החוק (חוק צהר) שמאפשר להירשם לנישואין שלא רק במועצה הדתית המקומית, בוועדה לבחירת דיינים ישונה ההרכב כך שיהיו 3 שרים,  3 ח"כים (אחד מהם מהאופוזיציה) מהם אחד ל'יהדות התורה' (מה שאומר כי מועמד 'סרוג' יכול לשכוח ממינוי), ועוד.

אז נכון, יש עוד נושאים חשובים. חיזוק ההתיישבות (ויש כאלה המעמידים עניין זה כתנאי להצטרפות לקואליציה), ענייני חינוך, וכדומה. אבל לענ"ד, מפד"לניק לשעבר, עם צפצוף כזה ארוך של רה"מ על 'הבית היהודי' בכניעתו לחרדים בעניינים דלעיל, מחיקת כל ההישגים הנ"ל שממש בנפשה של הציונות הדתית, בנט וחבורתו צריכים לחשוב טוב טוב אם יש להם מה להיכנס לקואליציה הזו. אם ייכנסו – אתקשה להבין כיצד יישירו מבט לעבר מצביעיהם. אולי עדיף להם ולנו – שיבנו עצמם מספסלי האופוזיציה. נכון שמשם בנט לא יגיע כל כך מהר לכסא ראש הממשלה, אבל מי אמר שזה מה שהכי חשוב? (כן, ואני מכיר את הטיעונים – ולא מזלזל בהם – של מבפנים אפשר להשפיע, תיק החינוך הבאמת כל כך חשוב בידיים שלנו, וכדומה). וגילוי נאות: הפעם לא הצבעתי 'בית יהודי'.
***

מחאת עולי אתיופיה

הפגנות הישראלים יוצאי אתיופיה ביום חמישי שעבר בירושלים ואמש בתל אביב, החזירו אותי לשנת 2011, למחאות העדה בפתח תקווה בעניין שיבוץ ילדיהם בבתי הספר. כאז כן עתה. אין לעדה הזו מנהיג או מנהיגים המקובלים על כולם. לא זו אף זו, יש בה לא מעט קבוצות ופרטים הרואים עצמם מנהיגים, וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. גם בהפגנה בתל אביב שמענו פעילי עדה רציניים שהסבירו כי עמותות שונות מתוך אינטרסים שלהן נכנסו להפגנה והסעירו את הרוחות. עם אלה (וחלקם עצורים בידי המשטרה) – יש למצות את הדין ובכל החומרה.

למרבה הצער, מעמדם של הקייסים בישראל הוא לא מה שהיה באתיופיה, וגם אל חברי הכנסת יוצאי אתיופיה מתייחסים בני העדה ב'כבדהו וחשדהו' ולא רואים בהם נציגים אחריהם יילכו באימון מלא. גם העוינות בתוך יוצאי אתיופיה בין 'ביתא ישראל' (העולים הוותיקים יותר) לבין הפלאשמורה – מוסיפה הרבה אש ושנאה בתוך העדה עצמה. כספי תרומות בסכומים לא מבוטלים מגוייסים לטובת הקהילה, אך חלקים משמעותיים מהם לא מגיעים למטרות לשמן נאספו. רשויות מקומיות מקצות הרבה כספים לקידום בני הקהילה, אך כוחות שונים מושכים לכיוונים שונים, אין איגום משאבים, אין פעולה משותפת.  'אין עם מי לדבר' – זו ההרגשה של נציגי הממסד המחפשים עם מי אפשר 'לעשות עסקים'.

הרגשת יוצאי העדה של 'גזענות' ואפלייה – יש לה על מה לסמוך, וכל מי שיכחיש אותה – עושה שקר בעצמו. אבל יש דברים שנבנים מדרגה אחר מדרגה. לוקח זמן. כשלושים שנה חלפו מאז מדינת ישראל החלה להביא את יהודי אתיופיה ארצה. הרבה טעויות נעשו בדרך קליטתם – הבולטת בהם – ריכוזם באזורי מגורים משלהם. גטאות – זו ההגדרה הנכונה. נכון, הסברים (נכונים) יש למכביר. מחירי הדירות במקומות אחרים היו יקרים יותר, התנגדות של פראנג'ים (לבנים) לקבל בבניין שלהם משפחות אתיופיות (דבר הקיים גם היום, הרגע, ובהרבה ערים), וכדומה. גם החברה הישראלית, אבל גם יוצאי העדה, צריכים לעשות חשבון נפש, ובעיקר לראות לא רק את חצי הכוס הריקה. ייתכן שיש מקום לוועדת חקירה, אבל ראוי שזו תתמקד לא בחיפוש אשמים על מה שהיה – אלא על הדרכים לצמצם פערים ולהבטיח לבני העדה התאקלמות טובה יותר ומהירה יותר במדינתם – מדינתנו. גם ראוי, שהוועדה לא תהיה של חברי כנסת – בעלי אינטרסים פוליטיים אלקטורליים – אלא של אנשי מקצוע, בשיתוף נציגים מהעדה, והעיקר – שלבסוף יוקצו משאבים לחולל את התמורה בנושא.