זה היה ביום חם, לפני הרבה מאוד זמן.

הוא לקח את דרכונו הישן, נכנס אל האוטו ויצא לדרך. המזגן היה נעים, הרדיו ניגן מוזיקה טובה, והוא לא חשד אפילו במעט במה שהולך להתרחש. אפילו הפקקים העיקשים בתוך העיר לא שברו את רוחו והוא מצא חניה בקלות יחסית. וכך, כשליבו אופטימי ומתרגש, יצא מן הרכב ושילשל 30 אגורות למד החניה שעמד בודד על המדרכה בצד הכביש. 'חצי שעה תספיק לי בהחלט', חשב בתום.

הוא נכנס אל הקניון הישן, שסיפורים אודות שמו, קניון ברוך, מתגלגלים בפיות תושבי העיר במשך שנים. שמו, כך מספרת האגדה, נגזר מכוונת האדריכל לרמוז לבאים בשעריו לברוח ממנו, אך מכיוון שלא רצה להסתכסך עם הרשויות, כינה אותו בלשון סגי נהור 'ברוך'.

היעד הנכסף.

הוא נכנס אל חנות הצילום שבכניסה לקניון וביקש להצטלם לתמונת פספורט. לפניו הצטלמה ילדה עיקשת שוב ושוב, ובעל החנות הציע לו לעלות לקחת מספר בתור למשרד הפנים. וכך הוא טיפס תוך דילוג במדרגות העולות למקום ממנו עוד לא ברח אדם. בכניסה קיבל את פניו שומר צעיר, ששלח אותו לקחת מספר מעמדת המודיעין.

בעמדה עמד פקיד עייף והביא לו פתק עליו הודפסו 3 הספרות שעמדו לשנות את חייו- 229. 'קח, מלא את הטופס הזה', אמר לו פקיד העמדה בעודו מושיט לו טופס ארוך וריק, 'ואל תשכח תעודת זהות'.

-'יש לי רשיון, זה בסדר?' שאל.

-'לא', גיחך ברשעות הפקיד, 'אתה חייב להביא תעודת זהות'.

'אם יש לי רישיון ודרכון פה איתי, ועוד כמה תעודות מזהות אחרות, למה אני חייב להביא תעודת זהות?' תהה בינו לבינו. וכך, מבולבל וכעוס, יצא אל ביתו להביא את התעודה וחיש חזר אל המקום. כשיצא מעמדת המודיעין הוא כמעט בטוח שראה את המספר 99 על הצג הקדוש אליו נושאים מבט האנשים המחכים בתור, ואילו כעת הוא הציג 110. כשחשב על משמעות הדבר, שבזמן שהלך לביתו עברו רק 11 מספרים, והרי שעד 229 יש עוד הרבה מספרים אחרים, הוא הבין שמעתה חייו לא יהיו אותו הדבר.

והזמן עבר, עונות חלפו ושנים עברו, תינוקות נולדו ואימפריות נפלו, והוא ישב וחיכה בסבלנות לתורו. הנקודות האדומות על הצג בהו בו כצוחקות, כאומרות: 'ראינו כאן טובים ונחושים ממך, אתה לא תגיע אל הפקידה לעולם. תלך עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי'. אך הוא לא נכנע, וגם כשבטנו זעקה למזון הוא נשאר יושב פן יתפספס תורו.

כעבור תקופה, בכוחותיו האחרונים, הוא שם לב שנותר לבדו עם עוד אישה אחת. מי מהם יהיה השורד האחרון? ואז, לפתע, הוא שמע קול שאומר 'זהו, בנות, לא לקבל יותר'. זה היה פקיד עמדת המודיעין שניסה לשבור את רוחו. וכשהכל עמד להתמוטט, כשטיפת כוחו האחרונה כמעט ונעלמה, ירד מלאך מן השמיים בדמות אישה במדים לבנים ואמר 'חכה, יש עוד שני אנשים!'.

הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר, והתקרב בריצה חסרת פרופורציות אל עמדת הפקידה. הוא התיישב, הגיש את המסמכים, ויצא עם חיוך גדול ופחות 280 שקל אל החופש.

כשיצא החוצה אל השמש המסנוורת, כשעוברים ושבים מביטים בו בתמיהה על חיוכו חסר הפשר, הוא ידע שהוא עשה את זה. הוא הצליח לחדש דרכון. ובשקט בשקט, כשאף אחד אחר לא שם לב, הוא לחש לעצמו בחיוך- 'ניצחתי'.