אם מעשה הרכבת הממשלה הוא גועליציה, הרי, עם כל הצער והכאב, מה שנעשה במועצת הרבנות הראשית לישראל, הוא לא פחות מכך. יושבים שם חבורה של רבנים מטעם, חלקם כנראה גם גדולים בתורה, ובכח הכח שמקנה להם החוק, מקבלים (גם) החלטות שבינן לבין הצדק, היושר והמוסר אין ולא כלום. אחת כזו עמדה מועצת הרבנות הזו לקבל השבוע.
באפרת שבגוש עציון מכהן זה 32 שנים הרב רסקין כרב היישוב. ב"ה, הרב הגיע לגיל 70 (מה שלא מפריע לו לצעוד מדי שבת קילומטרים רבים במסגרת הסבב השבועי שלו בין בתי הכנסת שביישוב). על פי תקנות בחירת רבני ערים, כהונת רב עיר מסתיימת בהגיעו לגיל 70, אך מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך את כהונתו בחמש שנים נוספות.  (תקנה זו אינה חלה על רבני ערים שנבחרו לתפקידם לפני 2007. רבנים שנבחרו בין השנים 1974 ל-2007 מכהנים עד גיל 80, ורבנים שנבחרו לפני 1974 מכהנים עד פטירתם). עד כה, ממש ללא כל חריג, מועצת הרבנות הראשית האריכה אוטומטית את כהונת כל רב עיר שהגיע לגיל שנדרשה הארכת כהונתו. בתכלס', החברים אמורים רק לברר אם ממרומי גילו של הרב, הוא ממשיך לתפקד. השבוע, הייתה למועצת הרבנות הראשית הנוכחית איזו שהיא "הארה" עלאק, וכשדנה בבקשת ההארכה של הרב רסקין – שיש לומר נמצא ב"ה בשיא כוחו, מרביץ תורה ברבים, אהוד על תושבי המקום וכדומה – עמדה ה'מועצה' הזו שלא לאשר את המשך הכהונה. אלמלא רבה הראשי של ירושלים, הרב אריה שטרן, שהפציר בחבורה שאין זה ראוי להחליט כך בלא לשמוע את הרב רסקין עצמו – ההחלטה שלא להאריך כהונתו הייתה מתקבלת. לבסוף הוחלט לזמנו "לדיון פרונטלי באשר להארכת כהונתו לחמש שנים נוספות". אני לא יודע אם הרב רסקין יבזה עצמו לעמוד בפני החבורה הזו. וכי מה, יבחנו אותו בשולחן ערוך? יקשו עליו בסוגיות הלכתיות? קשקוש. הרי לא ידיעותיו והנהגתו הם שעמדו למכשול בפני הארכת כהונתו. רבנים הרבה הרבה פחות רציניים, מתפקדים ואהודים ממנו, לא נדרשו לעמוד למשפט השדה הזה. מה שעמד לרב רסקין לרועץ, בפני ההרכב הנוכחי של מועצת הרבנות הראשית, הם השקפותיו (למשל, בנושא חוק הגיור, או בנושא מעמדן של הנשים), שאינן עולות בקנה אחד עם מועצת הרבנות ה'שחורה' הזו. בראש מועצת הרבנות הראשית עומדים הרבנים הראשיים לישראל: הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו. אין לי ספק, שלו אבותיהם – הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב ישראל מאיר לאו יבדלאו"ט היו היום בראשות מועצת הרבנות הראשית לישראל, הם לא היו מעלים על דעתם, אפילו, לנהוג כך כלפי רב כל כך מכובד. אבל "אם אבותינו כמלאכים...".
לו אותה 'מועצת' הייתה דנה ברצינות בסוגיית רבני ערים, והייתה מקבלת החלטה עקרונית, למשל, כי רב עיר שהגיע לגיל 70 יתכבד לבוא בפני ה'מועצת' שתתרשם אם כוחו עדיין במוחו ובפיו וכי הוא מסוגל – וכך נוהג – להנהיג את צאן מרעיתו – נו, ניחא. לו הייתה אותה 'מועצת' עוברת על רשימת הרבנים המכהנים, שעברו את גיל ה-70 ובודקת שם מה מצבו, כיצד הוא מתפקד, האם מסוגל להמשיך בתפקידו ונוקטת צעדים כדי לעשות סדר בנושא – נו, הייתי 'מוייחל'. ואם אין להם את רשימת הרבנים המכובדים שכבר אינם צעירים, הנה כמה שמות – בלי לפגוע ח"ו באף אחד מהם: הרב לנדא מבני ברק (בן 80, עד 120), הרב קורח (בני ברק), הרב אורטנר מלוד, הרב יעקובוביץ' מהרצליה, הרב קוק מרחובות, הרב יעקב אדלשטיין מרמת השרון (בן 91 עד 120), ועוד כמה שמות מוכרים ואהודים. אבל 'להתלבש' על רב – במקרה הזה הרב רסקין – רק בגלל שהוא לא מהמלייה של אותה קבוצת רבנים? מילא תמנו בכח שלכם רבנים עם הצבע שלכם. אבל להפסיק כהונת רבנים מכובדים ויעילים בגלל שהם לא באג'נדה שלכם?
אתם יודעים מה, אולי הכאוס הזה של מועצת הרבנות הראשית צריך לעורר מחדש את היוזמה לשינוי החוק שיזם ח"כ לשעבר אופיר פינס ממפלגת העבודה, שבשנת תשס"ז יזם תיקון לחוק, לפיו רבני ערים יפרשו לגמלאות בגיל 70, גם רבנים מכהנים. דין אחד לכולם. (הוא נימק אז זאת בכך שאם שופטים כן – מדוע רבני ערים לא). אגב, התנהלו דיונים בנושא בין רה"מ דאז אולמרט לבין צמרת ש"ס בראשות אלי ישי, ועפ"י כתבה של יוסי אליטוב בעיתון 'משפחה', הדיל היה שש"ס תקבל בתמורה חוק לפיו בעיר בה 20 אלף תושבים יהיו שני רבני עיר, גם אם ראש העיר לא ייקדם זאת. לבסוף, כידוע, הצעת החוק לא תורגמה לחוק, שכן רה"מ דאז וכן ישי נבהלו מיום צום ותענית שהכריז אז ארגון רבני ישראל...
נחזור לעניינו. בשעת כתיבת הכתבה הזו, יום שלישי, לא ברור כיצד תסתיים הסאגה הזו בעניינו של הרב רסקין. תמוה ומצער, שמיד עם קרות הפרשייה, לא נשמע בגאון קולו של 'הבית היהודי', המפלגה המתיימרת לייצג בגאון ובכבוד את הציונות הדתית לגווניה, ויותר מכך, שהיא לא השכילה לנקוט איזשהו צעד של 'מאזן הרתעה' כלפי מי שהרבנות הראשית בפועל מייצגת אותו, קרי – החרדים, לאמר – תגעו ברב רסקין ובדומיו, נגע באנ"ש שלכם. די כבר להיות חלביים.
ובשורה התחתונה - עם מישהו עוד חושב שרבנות ראשית שכזו ראויה לכבוד ויקר – שיקום. אני רוצה, מתאמץ, ולא מצליח. לא מוצא סיבה.
(יפורסם ב'שבתון', פרשת 'נשא')