'הגיע הזמן שנפסיק להיות משגיחי הכשרות ונהפוך להיות נהגי הקטר המושך את המדינה קדימה' – משפט זה מבטא את שחשים רוב רובם של שרים דתיים בכמה העשורים האחרונים. אם אינני טועה (ואולי כן טועה), הראשון מהמחנה שקיבל על עצמו תפקיד ממלכתי החורג מתחום הדתות-רווחה –פנים ובריאות הוא ד"ר יהודה בן מאיר ('צעירי המפד"ל, זוכרים?) שנתמנה בזמנו (אוי, וזה היה מזמן...) לתפקיד סגן שר החוץ. מאז ועד עתה, הכיפה שעל הראש אינה תוחמת את השר הדתי לתפקיד מגזרי (דתות, למשל) דווקא. אדרבא. מוכשרים לכל דבר, מסוגלים להצטיין בכל דבר. (וליצמן הוא ההוכחה לכך שכלל זה יכול להיות נכון גם לגבי חרדים מוכשרים).
אלא, שכגודל המשימה, כך גדול גם האתגר. ואיך שלא תסתכל על זה, לכיפה ובעצם למה שהיא מייצגת, יש משמעות. לא תמיד אפשר לשים אותה (את הכיפה) בצד (מטאפורית) ולקבל החלטות בלא המטען הרוחני/דתי שלך.
כאשר אריה מכלוף דרעי לקח על עצמו את תיק הכלכלה, מן הסתם שם מול עיניו את ה'שקופים', וחשב איך מהמשרד הזה יוכל לדאוג להרבה יותר מקומות תעסוקה בדגש על הפריפרייה, כיצד יוכל להעלות את שכר המינימום, וכיוצא באלו. מן הסתם הוא לא תאר לעצמו שתוך תקופה קצרה מאז נכנס לתפקידו, הוא יידרש להתעסק בדברים שהפתרון ה'מתבקש' לכאורה יעמיד אותו בסתירה מוחלטת לכל מה שהאמין בו כל חייו. וכיום, מה לעשות, אין את הרב עובדיה יוסף להיוועץ בו. הדברים מכוונים לסוגית משחקי הכדורגל בשבתות. ה'פצצה' שהטילה השופטת אריאלה גילצר מביה"ד לעבודה, שהפעלת המשחקים בידי המינהלת בשבתות היא מנוגדת לחוקי העבודה, ואם רוצים לשחק – שיביאו לה היתר לעבוד בשבת (= לקיים את המשחקים) משר הכלכלה. זוכרים מיהו? אריה מכלוף דרעי. מאישור שלו על זה – תשכחו. כיצד יראה פניו בפני ה'מועצת' כמי שמתיר לכאורה לקיים משחקים, תוך חילול שבת המוני? אין סיכוי.
איך שלא נסתכל על זה, נושא משחקי הכדורגל בשבת, הנהוגים זה עשרות שנים במדינה (בה, כזכור, רוב מוחלט של אינם דתיים), הוא מורכב. מחד גיסא, כבוד השופטת קבעה שהוא מנוגד לחוק, וחוק, כידוע יש לכבד גם אם הוא לא נוח. (אין שמירת חוק סלקטיבית. נכון?). זאת ועוד. השופטת לא התעוררה יום אחד על צד שמאל ופסקה את פסיקתה. שחקנים פנו לבית הדין שישחרר אותם מלשחק בשבת. היא באה לעבוד – ועשתה את שנתבקש ממנה על פי דין. נקודה. מאוחר יותר, סקר שנערך ע"י ההתאחדות העלה כי קרוב ל-70 אחוז משחקני ליגת העל היו מעדיפים שיזיזו את יום המשחקים הרשמי משבת. גם הם רוצים שבת, ולו חילונית, בבית עם האשה והילדים. אז למדברים על כפייה, חישבו רגע. היא עלולה להיות גם דו צדדית?
מאידך גיסא, יש מה שנקרא 'סטאטוס קוו', חיה ותן לחיות, הנוהג כבר הרבה שנים תוך כיבוד (פחות או יותר) זה את אורח חייו של זה, אז מה לך שתבוא עכשיו ותערער את הסטאטוס קוו ועוד בסוגיה כה רגישה הנוגעת לעשרות אלפי ישראלים הנהנים כל שבת במגרשים?. (ובהערת אגב. סטאטוס מה? פעם, בתי הקולנוע בישראל היו סגורים בשבתות. זוכרים את המאבק על קולנוע היכל בפ"ת? היום? רוב מוחלט של בתי הקולנוע פתוחים בשבתות – ואין פוצה פה ומצפצף. על מרכזי הקניות להמוניהם הפתוחים בשבתות שמעתם? שפיים, צומת בילו, ירקונים – אפוא לא?!). ובחזרה לכדורגל. נשיא המדינה רובי ריבלין לקח צד בסוגיה (בניגוד לדרך בה נהגו נשיאים רבים לפניו) כשאמר : "אין ליצור מצב חדש (שלא לשחק בשבתות) ללא הסכמה". (ומה על שמירה על החוק, כבודו?). גם השר אביגדור ליברמן התבטא כי 'הפסקת המשחקים בשבת היא הפרה בוטה של הסטאטוס קוו...כל השנים שמרנו לחיות זה לצד זה, דתיים וחילוניים תוך כיבוד הדדי. חיה ותן לחיות". (אגב, שניהם אוהדי ביתר ירושלים שרופים).
את הדילמה הזו הטיב לבטא הרב אמסלם: "אני מתנגד למשחקים בשבת, אבל אני לא רואה צורך לשנות פסיק מהסטאטוס קוו הקיים בנושא". כלויימר, להניח עד שיבוא אליהו...או אם תרצו – להשאיר קצת דילמות לדור הבא. או לפוליטיקאים האחרים, או לרבנים האחרים...
בעיניים שלי (שלי, לא בהכרח מבטאות עמדת 'שבתון' כמערכת), יש מן האמת בכל אחד מהצדדים. אין גם להניח, שאנשי משפט אחרים, מלבד השופטת גילצר, לא ידעו כי המשחקים הרשמיים של ההתאחדות אינם עולים בקנה אחד עם חוקי העבודה בשבת. כך, גם אפשר להניח, שרבנים ראשיים לישראל ואחרים, וכן רבני ערים שבתחום שיפוטם מתנהלים מידי שבת משחקים תוך כדי חילול שבת המוני, ידעו זאת גם ידעו, אך כולם בחרו שלא לגעת בגחלים הבוערות האלה. שלא להצית אש גדולה. ולמה לא נגעו בזה? לענ"ד כי הם היו חכמים. לשופטת גילצר לא הייתה ברירה. משהובא התיק בפניה, היא חייבת הייתה לפסוק על פי הדין. נקודה. אחרת הייתה מועלת בתפקידה. עתה, שרת התרבות רגב פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, וינשטיין, שיוציא את הערמונים מן האש. וינשטיין גילה מהירות תגובה (שלא אופיינית לו) והודיע כי הפרקליטות לא תאכוף את החוק (מה שאומר שאכן המשחקים בשבת אסורים על פי חוק) לחודשיים הקרובים. אגב, אין זו הפעם הראשונה שחוק חוק ואין אוכפין אותו. משך שנים היה חוק במדינה שאסר על משכבי זכר, ועל פי הוראה שניתנה מלמעלה אך לא נכתבה, לא אכפו אותו מעולם. (מתי כן אוכפים? מתי לא? מי קובע? בהסתמך על מה? אולי על היקש ל'גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה'? – יש לי עוד כמה דוגמאות שאפשר לנסות להכניס בתוך היקש זה...).
כאמור, ההתערבות של וינשטיין תקפה ל-60 יום. בתקופה זו ועדה תחפש מוצא לסבך. (הימור שלי: יימצא פתרון). אני רק מקווה שהפתרון לא יהיה בדמות העברת הסמכות בעניין מהשר דרעי לשר אחר שבשמחה ייתן למשחקים אישור לשחק בשבתות (כפי שרצו לעשות במתווה הגז), כי בכך לא פתרנו כלום, זולת מצוקה אישית (מובנת) של דרעי.
לענ"ד, סוגיה זו יכולה להיות הזדמנות מעולה לפתוח את הסטאטוס-קוו (לא בדיוק סטאטוס, היו בו הרבה זחילות במהלך השנים, כדלעיל), ולדון באומץ בעוד כמה וכמה נושאים רגישים שעד כה חששו לגעת בהם. אמנת מדן-גביזון, ראויה להיות התשובה לכל הסוגיות האלה.
לפתוח את המגירה, לקרוא לרב מדן ולפרופ' רות גביזון להוריד את האבק שהצטבר מעל האמנה הרצינית שלהם, ולהתחיל לפעול לאורה. מי יודע, אולי 'על הדרך' גם תוחזר יוזמת החקיקה בה החל בזמנו ח"כ לשעבר נחום לנגנטל, ולפני כשנתיים המשיכה ח"כ סילבן שלום, להעביר את המשק לעבודה בימי שישי (מחצית היום ועוד תוספת של שעת עבודה בימים שני-רביעי) במקום יום ראשון שיהיה 'יום חופשי' (שאז הבנקים במדינות המערב לא עובדים), או אז יועברו המשחקים לימי ראשון, ואז גם אנו הדתיים נוכל לצעוק בטריבונות: מכבי, מכבי, ואולי ברבות הימים גם 'אליצור אלופה''.
 
(המאמר מופיע ב'שבתון', גיליון וילך – יוכ"פ).

(צילום: morguefile)