_201x201.jpg)
- כ"ד ניסן ה'תשפ"ה 22/04/2025′וואלה′: הצוללן שהותקף אמש על ידי כריש הוא בן 40 מפתח תקווה. בני משפחתו מספרים שהוא "חובב כרישים"
דעות
"עשרים שנה לרצח רבין-האם השיג הרוצח את מבוקשו"/ עמדה / ד"ר משה הלינגר
י"ג חשון ה'תשע"ו 26/10/2015
ד"ר משה הלינגר
.jpg)
ד"ר משה הלינגר
רצח רבין ב-יא′ חשון תשנ"ו (4.11.1995) הוא ללא ספק אחד המאורעות המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל.
ראשית, לראשונה בתולדות העם היהודי, ראש מדינה יהודי עצמאי נרצח על ידי בן עמו, שלא במסגרת מאבקים שושלתיים. המסורת היהודית מציינת כבר למעלה מ-2500 שנה את רציחתו של גדליה בן אחיקם, על ידי ישמעאל בן נתניה ואנשיו. במקרה ההוא היה מדובר במנהיג יהודי בחסות בבלית על אוטונומיה חלשה בחסות בבלית לאחר הטראומה האיומה של חורבן המדינה היהודית העצמאית ביהודה, חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. ובכל זאת, עם ישראל מקיים עדיין יום צום לזכר המאורע הטראומטי הזה. רצח רבין הוא רצח של ראש ממשלה יהודי במדינה יהודית עצמאית חזקה, לאחר 2,000 שנות גלות. אין ספק כי מדובר באירוע חמור בהרבה, שראוי היה שיזכה למקום לא פחות משמעותי מצום גדליה.
יתר על כן, רצח רבין נעשה על ידי רוצח בודד, אך הרקע שבלעדיו הרצח לא היה קורה, כפי שיגאל עמיר אמר בעצמו בחקירותיו, היה המאבק החריף והבוטה, שהתגלגל להסתה ולדמוניזציה של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי ציבור נרחב, ציוני דתי ברובו ועל ידי רבנים שונים מזה, ולהתבטאויות חריפות של רבין עצמו כנגד יריביו מקרב ציבור המתנחלים שיצרו דה לגיטימציה לעצם המאבק הלגיטימי כנגד הסכמי אוסלו בין ממשלת ישראל לבין הנהגת אש"ף, שנתפשו על ידי רבים כמסכנים את קיומה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. העובדה שהקרע העמוק בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים התגלגל לרצח של ראש ממשלה יהודי בכלל, ולרצח של יצחק רבין עתיר הזכויות על חייו שהוקדשו למען חיזוק ביטחון מדינת ישראל בפרט, יצר טראומה קשה ביותר, ממנה רבים וטובים לא התאוששו עד היום.
בשנים שחלפו מאז הרצח, מדינת ישראל עברה תהליכים ואירועים רבים, חלקם קשים ביותר, כגון פיגועי טרור נרחבים בעבר ובהווה, דה לגיטימציה הולכת וגוברת למדינת ישראל בקרב ציבורים נרחבים במערב, פערים כלכליים חברתיים ועוד. כעת, עשרים שנה לאחר הרצח, יש מקום לעצור ולבחון מפרספקטיבה היסטורית מה היו התוצאות רחוקות הטווח של הרצח. בדקות הבאות ברצוני להציג מספר פרשנויות לשאלה מרכזית אחת: האם לאור הפרספקטיבה של עשרים שנה ניתן להגיע למסקנה כי רוצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין, השיג את מבוקשו.
.
ב. גישה ראשונה: יגאל עמיר כ"קנאי" שנלחם למען דתו ועמו והציל את עם ישראל:
במשפטו אמר יגאל עמיר בין השאר כי הוא התלבט בזמנו במי להתנקש, האם בראש הממשלה רבין או בשר החוץ, פרס, אשר הוביל את תהליך אוסלו. הוא החליט להתנקש ברבין כי הבין שרק התנקשות ברבין, המנהיג החזק של מחנה השמאל, תעצור את תהליך אוסלו. בהקשר אחר אמר עמיר שהגיע למסקנה להרוג את רבין בעקבות דברי רבנים רבים שהצביעו על הסכנה האיומה של רבין וממשלתו לא רק למדינת ישראל אלא גם לזהותה היהודית. עמיר אמר כי חש כי בעצם ממשלת רבין מאיימת על עצם הזהות היהודית של מדינת ישראל.
רבים תמהו כיצד אדם דתי האמון על הדיבר "לא תרצח", מסוגל לרצוח ראש ממשלה. אולם מה שהם לא הבינו הוא שעמיר לא ראה את עצמו כ"רוצח", אלא כ"קנאי". על פי המסורת היהודית, קנאות דתית היא תופעה מוכרת, שבה הקנאי הדתי מוכן להרוג וליהרג כדי להגן על טוהר האמונה. לעתים הקנאות נתפשת כראויה ואף כמעשה הירואי. שתי הדוגמאות התנכיות הבולטות כאן, הן של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, אשר בפומבי חי עם כזבי בת צור המדיינית ובעטיו התחוללה מגפה בעם ישראל. רציחתו של פנחס סיימה את המגפה ועל כך הוא זכה מאת האל לברית שלום לדורות בשל קנאתו לאל:
"וידבר ה′ אל משה לאמור: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור לו, הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר, כה: י-יג).
הדוגמה השנייה היא של אליהו הנביא שגרם למותם של 450 נביאי הבעל על הר הכרמל ועל ידי כך סילק את הבצורת והרעב מממלכת שומרון (מלכים א′, יח). אליהו מעיד על עצמו כקנאי:" קנא קנאתי לה′ אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב" (מלכים א′, יט: י). ואכן האגדה מזהה את פנחס עם אליהו. עם זאת, פרשנים רבים מעידים על כך שקנאות היא מידה בעייתית ביותר, ורק לעתים נדירות יש לה מקום. לא במקרה אליהו נלקח בסערה השמימה ופנחס על פי האגדה, איבד את רוח הקודש שהייתה לו.
בתקופת הבית השני היו שני תהליכים שיצרו קנאות דתית, האחד הוביל לגאולה דתית ומדינית והאחר הסתיים בחורבן דתי ומדיני. המקרה הראשון, הוא של מתתיהו אבי החשמונאים שהרים את נס המרד במתיוונים ובתומכיהם אנשי המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הסלווקי (167 לפה"ס) על פי המסופר במקור ההיסטורי האמין ביותר לתיאור המרד, ספר מקבים (חשמונאים) א′, מתתיהו הגיב באופן קנאי על כך שבעירו, מודיעים, אנשי המלך חייבו הקרבת קורבנות אליליים:
"כאשר איש יהודי בא להקריב קרבן כמצוות המלך, וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא" (מקבים א′, ב: כד-כו).
בעקבות המרד, טוהר המקדש ובני מתתיהו, יהודה, יונתן ושמעון, הנהיגו בתורם את עם ישראל בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית בשנת 142 לפה"ס. מה שעוד יותר חשוב הוא שמרד המכבים היה אחד הצמתים ההיסטוריים היחידים שבהם עצם קיומו של עם ישראל הוטל בסכנה והקנאות החשמונאית מנעה את התבוללות העם. הקנאות החשמונאית התבטאה בכך שמרד המכבים הוא קודם כל מלחמת אזרחים יהודית בין נאמנים לתורה, בעיקר מתוך העם הפשוט האיכרי לבין מתיוונים, בדרך כלל מהאליטה של הכוהנים והסוחרים, שבה ניצחו הנאמנים לתורה. כשאנו חוגגים את חג החנוכה אנו חוגגים את חג הקנאות היהודית, שהצילה את הקיום היהודי.
לעומת זאת, המסורת היהודית התלמודית מציינת לרעה את הקנאים שבניגוד לעמדת ראשי החכמים הובילו למרד הגדול ברומא בשנת 66 לספירה. גם כאן הקנאות התבטאה לא רק בהריגת רומאים, אלא גם במלחמת אזרחים בין יהודים ליהודים, שנבעה מתוך אמונה משיחית כי המרד ברומא יוביל לגאולת ישראל על ידי המשיח. כולנו יודעים מה היה סוף הקנאות הדתית הזו: חורבן בית המקדש, מותם של המוני יהודים, וגלות של 2,000 שנה. הקנאות ביטאה התעלמות מוחלטת משיקולים ריאליים של טובת העם והקשה מוטעית בין הצלחת המכבים מול אימפריה הלניסטית שוקעת, המסוכסכת בתוכה במלחמות אזרחים, לבין אימפריה רומאית אדירה בשיאה. למרד לא היה כל סיכוי של הצלחה, והתבסס על פנטסיה משיחית קנאית שהמיטה אסון על עם ישראל.
מזווית ראייה של תומכי עמיר, הוא שייך לסוג הקנאים כמו פנחס, אליהו ומתתיהו, שהצילו את עם ישראל, תוך מוכנות למסירות הנפש.
עד כמה עמיר השיג את מבוקשו ניתן לראות מהעובדה שבשנים שעברו מאז רצח רבין, השמאל כמעט לא היה בשלטון. שתי דמויות בולטות מקרב הימין היו ראשי ממשלה חזקים: אריאל שרון, ובנימין נתניהו. נתניהו, יריבו הפוליטי של רבין, חותר לכהן כראש ממשלת ישראל יותר שנים אף מראש הממשלה המיתולוגי, דוד בן גוריון. נתניהו אומר דברים שונים לציבורים שונים. בצד נאום בר אילן המכיר בחלוקה הנדרשת לשתי מדינות לשני עמים, הוא אמר לפני הבחירות, כי אין מקום לחלוקה שכזו. דומה כי בכל מקרה, נתניהו סבור כי המחיר שמפלגות שמאל-מרכז מוכנות לשלם עבור הסדר שלום שיוביל להקמת מדינה פלשתינית, הוא כבד מדי מבחינת עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. סטטוס קוו, עם כל הבעיות שלו, עדיף מכך. רוב הציבור היהודי בישראל היום מסכים עם גישה זו, כפי שעלה גם בבחירות האחרונות. מדיניות השמאל ביחס לפלשתינים הפסיקה להיות רלוונטית, ורוב הציבור היהודי בארץ הוא בעל עמדות ימניות ו/או דתיות, שאינן מאמינות באפשרות להגיע לפתרון מדיני בסכסוך עם הפלשתינים, גם אם חלקם מוכנים לוותר על שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום אמתי ולא מדומה.
אם תהליך אוסלו נועד ליצור מצב שבו תוך שנים ספורות ארץ ישראל תחולק בין מדינה יהודית לבין מדינה פלשתינית, הרי שתהליך זה נכשל. במציאות שבה כוחות אסלאמיים רדיקליים מתחזקים במזרח התיכון, רבים סבורים שהעובדה שאין מדינה פלשתינית עצמאית ביהודה ושומרון, היא בגדר הצלת ביטחונה של מדינת ישראל. בפרספקטיבה היסטורית דומה כי כיום רבים שהתנגדו לרצח שביצע אמיר, סבורים שאולי המחיר של רצח ראש הממשלה היה הכרחי, אם הוא אכן מנע את הקמת המדינה הפלסטינית.
.
ג. גישה שנייה: יגאל עמיר כ"טרוריסט דתי ורוצח", שהרס את התקווה לחיים טובים יותר:
בדומה לגישה הקודמת, גם התומכים בגישה השנייה, סבורים כי עמיר השיג את מבוקשו. הוא לא רק רצח ראש ממשלה, אלא גם קבר את דרכו. תומכי גישה זו המצויים בעיקר במחנה השמאל, מצביעים על כך, שמאז רבין לא קם מנהיג חזק למחנה השמאל. ברק שזכה בבחירות ב-1999 לא הוביל מחנה שכן מפלגת העבודה לא שחזרה את המנדטים שקיבלה תחת רבין (44), ולא הייתה לו בעצם קואליציה שמאלית. גם אישיותו לא התאימה להנהגת מחנה. כל המנהיגים האחרים, פרס, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ ויצחק הרצוג, אינם קרוצים מחומר מנהיגותי שיכול להעביר תהליכים היסטוריים כה קשים כמו חלוקת הארץ למדינה יהודית ופלשתינית.
מבחינה זו החלטתו של יגאל עמיר להתנקש בחייו של רבין ולא של פרס, הוכחה כהחלטה מוצלחת מבחינת מבחן התוצאה: חיסול מחנה השמאל בישראל ומניעת תקווה של סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני שהיה מוביל בבירור ליחסי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב שונות. החיסול מנע את סיום הכיבוש של יהודה ושומרון, ההופך את מדינת ישראל לדמוקרטיה רק בתחום הקו הירוק ולדיקטטורה מעבר לקו הירוק כלפי הפלשתינים. העדר הפתרון המדיני מונע מצב שישראל תוכל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית שכן חלק עצום מתושביה אינם בעלי זכויות אזרחיות בישראל ולא זוכים לחיות בריבונות עצמית במדינה פלשתינית או בקונפדרציה ירדנית-פלשתינית.
מציאות שכזו היא בעצם סוף המפעל הציוני והרס חזונו של הרצל למדינה יהודית וליברלית
העדר התקווה במחנה הפלסטיני מתבטא גם בהתפרצויות טרור כפי שאנו חווים כיום. מאידך, עמדות גזעניות ואתנוצנטריות אנטי דמוקרטיות שפעם היו נחלת מעטים כמו הרב כהנא, הופכים לבון טון העכשווי. ועמדות המגלות רגישות לסבל הפלשתיני נתפשות כמבטאות בגידה ואינן לגיטימיות. התחזקות זהותה הימנית והדתית של מדינת ישראל בשנים שמאז הרצח מעצימה את תחושתם המדכאת של רבים במחנה החילוני הנוטים לעמדות מרכז-שמאל, החשים שאולי הגיעה השעה שיעזבו את מדינת ישראל שאינה עוד מדינה ראויה. לא מעט הורים במחנה זה, אינם מסתייגים עוד מעזיבת ילדיהם את מדינת ישראל לעבר מדינות יותר "שפויות" ודמוקרטיות.
העדר גבול בין מדינת ישראל לבין מדינה פלשתינית מחזק את מגמות החרם נגד ישראל, הנובעות מתפישה שגם המדינה היהודית בגבולות הקו הירוק, אינה עוד לגיטימית, כשם שמעבר לקו הירוק מדינת ישראל היא דיקטטורה כובשת, היחידה מבין המדינות המשויכות למערב הליברלי.
התגברות הדה לגיטימציה לעצם קיומה של מדינה יהודית, הנתפשת כמדינת אפרטהייד, אינה רק נחלת לא יהודים, מוסלמים ושמאלים- ליברלים באירופה, אלא הולכת ומחלחלת לחלקים נכבדים בדור הצעיר של הקהילה היהודית בארה"ב. ובכך יש איום קיומי על עתידה של מדינת ישראל. לכך יש להוסיף, שבניגוד למדיניות הכלכלית של ממשלת רבין-מר"ץ שהקצתה משאבים רבים לפריפריה ולשכבות חלשות , מדינת ישראל תחת הנהגתו הכלכלית של נתניהו, שהוא הדמות הכלכלית הבולטת בשנים שמאז רצח רבין, הן כראש ממשלה והן כשר אוצר חזק ואוטונומי תחת ראש הממשלה אריאל שרון, הפכה לאחת המדינות הפחות הוגנות במערב. ממדינה שבה הפערים בין עשירים ועניים היו מהקטנים במדינות המערביות, היא כיום בצד ארה"ב המובילה בפערים אלו. אמנם חלק גדול מהעניים מצויים בחברות החרדית והערבית, שבמידה רבה אשמות בעניין מסיבות תרבותיות. אולם, עדיין קבוצות משמעותיות של פנסיונרים, אמהות חד הוריות, זוגות עובדים, מפוטרים בגיל עבודה, מוגבלים וחולים חיים במדינה חסרת חמלה, שלעתים מחייבת אותם לבחור בין מזון לבין תרופות.
לכך יש להוסיף את פספוס הזדמנות הפז לשיפור היחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני הישראלי בישראל. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, בזמן ממשלת רבין עקב הקצאת משאבים יותר שוויונית כלפי המיעוט הערבי בישראל ועקב השיח היותר מכבד וקיום תהליך אוסלו שנראה לרבים מערביי ישראל כתחילת הדרך לסיום הכיבוש הישראלי ביהודה, שומרון ועזה, רבים מתוך ערביי ישראל החלו לחוש "בבית" במדינת ישראל וההתנגדות לזהותה של "מדינה יהודית" כמדינה יהודית נחלשה בצורה דרסטית, שכן ערביי ישראל החלו לחוש ש"מדינה יהודית" אינה מדינה המכוונת להפיכתם לאזרחים מסוג ב′. תקוות אלו נעלמו לאחר רצח רבין ויש לכך מחיר בניכור ובתסכול הקשה של ערביי ישראל, שרק מועצם לאור מגמות מתמשכות של אתנוצנטריות וגזענות בחברה הישראלית. בכל ההיבטים הללו אני עוסק בספרי אותו אני מסיים לכתוב בימים אלה: "מדינת ישראל לאן?-אתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל", הנכתב יחד עם שותפי, פרופ′ ברוך זיסר.
ד. גישה שלישת: יגאל עמיר כפנאט לאומי ודתי שפגע קשות במחנה הימני והדתי לאומי:
בניגוד לשתי הגישות הקודמות, הגישה השלישית סבורה כי עמיר פגע לא רק במחנה השמאל, אלא גם פגע פגיעה אנושה במחנה הימין ובפרט בציבור הדתי-לאומי ממנו הוא הגיע. על פי גישה זו, הטראומה שעבר הציבור הדתי לאומי הימני מיד בעקבות הרצח שהתחילה כיוונים של הכאה על חטא בשל תחושת אשמה מסוימת, אמנם נבלמה בעקבות הדה לגיטימציה שעבר המחנה הדתי לאומי שהואשם באחריות לרצח רבין. אולם עם הזמן, הטראומה של הרצח שוב חלחלה והובילה להתמתנות עמוקה במחנה הימני.
על פי גישה זו יש סיכוי לא מבוטל לכך שאילו רבין לא היה נרצח ולאור גלי הטרור ששטפו את הארץ בעקבות תהליך אוסלו, היה הליכוד בראשות בנימין נתניהו מנצח את הבחירות והיה יכול לבטל את תהליך אוסלו. בסקרים ערב הרצח, לראשונה זכה נתניהו ליתרון על רבין. אולם נתניהו ניצח בקרב צמוד מספר חודשים לאחר הרצח והתחייב לא לבטל את הסכמי אוסלו. בהמשך הוא אף ויתר על חלק מחברון בהסכמי וואי. אנשי אש"ף ברשות הפלשתינית הפכו לעובדה מוגמרת.
יתר על כן, יוזמת ההתנתקות של אריאל שרון ב-2005 שהובילה לפינוי בכפייה של המתיישבים בגוש קטיף ובעוד מספר ישובים בשומרון, אמנם נתקלה במאבק פוליטי חריף, אולם בסופו של יום, הפינוי שנתפש במחנה הימין כגירוש לכל דבר, עבר יחסית בשקט בגיבוי של ההנהגה הרבנית והפוליטית של ציבור המתיישבים. בעדויות שונות נוצר קשר בין התגובה המתונה הזו לבין רצח רבין. כלומר, הציבור הדתי-לאומי נזהר שלא להיגרר למחוזות שיובילו שוב להאשמות של אלימות ופגיעה במדינה. המחיר של הסתלקות ישראל מגוש קטיף לא היה רק טראומה מתמשכת של המפונים, אלא פגעה בביטחונה של מדינת ישראל לאור השתלטות החמאס וההתקפות הרבות שלו על הדרום ועל מדינת ישראל בכלל שהובילו למבצעים צבאיים שבהם נפגעו חיילים ואזרחים.
מעבר לכך, הזהירות של מחנה הימין ושל העומד בראשו, נתניהו הובילה להקפאת ההתיישבות במשך חודשים רבים בממשלה הקודמת של נתניהו ולגישה המתנצלת של נתניהו בסוגיית הר הבית גם בעימות הנוכחי. בסופו של יום, ללא הרצח של רבין ייתכן שהמציאות ביהודה ושומרון ובעזה הייתה פחות בעייתית למדינת ישראל.
.
ה. גישה רביעית: שני כיוונים בחברה הישראלית בעקבות רצח רבין:
הגישה שברצוני להציג כעת היא גישתי האישית. זו גישה מורכבת המצביעה על מגמות מנוגדות בעקבות הרצח. מחד, אני מסכים כי מחנה השמאל לא התאושש מרצח רבין עד היום וכי ייתכן שתהליך השלום היה מתעצם ואולי הייתה תקווה משמעותית יותר עם הזמן. ערפאת העריך את רבין וגילה בו אמון ואולי הוא היה מצליח לעשות מה שברק נכשל בו בקיימפ דייויד. אישיותו, יושרתו ואנושיותו של רבין והיוקרה שלו כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכ"מר ביטחון", היו נכסים שלא היו לברק ובוודאי לא היו לאף מנהיג במחנה השמאל בישראל. מבחינה זו שתי הגישות הראשונות צודקות.
מאידך, אין להתעלם ממגמה חיובית ביותר שהתפתחה דווקא בעקבות הטראומה של רצח רבין. רבים, הן במחנה הימין הדתי והחילוני והן במחנה השמאל החלו בתהליך של בדיקה עצמית וחתירה ליתר דיאלוג. הזלזול והבוז ההדדיים של רבים בימין ובשמאל ושל דתיים וחילוניים ערב הרצח נחלש לפחות אצל גברים ונשים רבים והתגלגל לחתירה לדיאלוג אמתי ולהקמת חוגים שונים שחתרו לשיח כן ומכבד בין בעלי דעות שונות. פריחת בתי המדרש המשותפים לדתיים ולחילוניים, המכינות המשותפות לדתיים ולחילוניים, שחלק גדול מהלומדים בהם הם דתיים ימניים מזה, וחילונים שמאליים מזה, הן במידה רבה תוצאה של הרצח. גם הקמת מכינות חילוניות, ה"ישיבה החילונית" של בינה, פעילויות בנושאי זהות יהודית בצה"ל, הן תוצאה של ההכרה בכך שאסור שרק הציבור הדתי יפקיע לעצמו את הבעלות על "היהדות", ובדרך כלל מזווית מאוד מסוימת. בפרספקטיבה של עשרים שנה ניתן לדבר על "רנסנס" תרבותי יהודי, שאמנם כולל בינתיים רק עשרות אלפים, אך מדובר בציבור איכותי ודומה כי
המגמה רק מתעצמת עם השנים.
בהקשר זה חשוב לי לציין את התכנית שאני עומד בראשה, תוכנית לימוד והידברות: זהויות שונות ומתנגשות במדינת ישראל המתקיימת באוניברסיטת בר אילן, שעד לאחרונה התמקדה ביחסים בין דתיים לחילוניים ואשר כעת היא עוסקת בזהויות המתנגשות בישראל. בתכנית זו שהחלה בזמנו ביוזמתו של מר שי צהר ובתמיכתה של פרופ′ אלה בלפר, אז דיקאנית הסטודנטים בבר אילן, חודשים ספורים לאחר רצח רבין, נטלו חלק אלפי סטודנטים לאורך השנים שפיתחו ראייה מורכבת כלפי זהויות מנוגדות ואף יצרו חברויות אמיתיות שחצו קווים אידיאולוגיים.
בספר שכתבתי במשותף עם חברי,ד"ר צחי הרשקוביץ ושעתיד לצאת בעוד מספר חודשים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה "ציות ואי ציות בציונות הדתית מגוש אמונים ועד לתג מחיר" , אנו טוענים שאם בעתיד יהיה הסכם מדיני ולו חלקי, שבו יפונו ישובים מובילים ביהודה ושומרון דוגמת אלון מורה ובית אל, סביר להניח שההתנגשות תהיה חריפה בהרבה, משהייתה בזמן ההתנתקות. וזאת במידה רבה בהשפעת הטראומה של ההתנתקות במחנה הדתי לאומי. עם זאת, אני סבור כי רצח רבין יהווה תמרור אדום עבור רבים בעתיד שיימנעו מגילויי אלימות
קשים ובכך יאפשרו התמודדות קלה יותר עם אלו שכן יבחרו בדרך של אלימות.
לאור זאת, דעתי האישית היא מורכבת, מחד כאדם שבחר ביצחק רבין לראש ממשלה ב-1992 וכתומך בעמדות מרכז-שמאל החותרות למציאת פשרה אמתית בין ישראלים לפלשתינים ולצמצום הניכור ההדדי בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל, כמו גם לחיזוק החמלה והסולידאריות החברתית במדינת ישראל, אני מזדהה עם עמדות הסבורות כי עמיר השיג במידה רבה את מבוקשו ואכן שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. האנלוגיה העולה מיד לדעתי היא של רציחתו של הנשיא לינקולן זמן מועט לאחר תום מלחמת האזרחים בארה"ב 1865) על ידי ג′ון וילקס בות′, רצח שבלם באחת את חזונו של לינקולן לפיוס בין הצפון לדרום ולשיקום הדרום, ולכך נודעו תוצאות מרחיקות לכת על יחסי דרום-צפון בארה"ב לדורות. לעתים רצח פוליטי אכן משנה את ההיסטוריה.
מאידך, צריך לזכור את ההיבטים החיוביים שנוצרו בעקבות הטראומה של הרצח אותם הצגתי. לאסונות יש לעתים גם השלכות חיוביות. אם הטראומה של הרצח תחזק את החתירה לחיזוק זהות יהודית הומניסטית של צעירים וצעירות מקרב השמאל, אם נחליט לשנות את היחס לערביי ישראל לאור מורשתו של רבין בממשלתו השנייה (וכאן, כן ניתן לדעתי לדבר על "מורשת רבין"),ואם בעקבות הרצח, תמנע בעתיד מלחמת אזרחים בין יהודים ליהודים, אם יפונו התנחלויות משמעותיות במהלך הסדר מדיני כלשהו, הרי שהחברה הישראלית תוכל להראות לרוצח, יגאל עמיר כי מטרתו לא הושגה.
( מתוך הרצאה בטקס באוניברסיטת בר-אילן, יב′ חשון תשע"ו (25.10.2015)
תגובות
(1 תגובות)
הוסף תגובה
הוסף תגובה
1.
VbWDQuLgxoPnX
SuainJseuary 31, 2013Very well written Jane. I can relate to alot of it with my Granny, telling us of all the houses that used to be, who lived in them, all their relations and how we were 12th cousin 14 times removed!!!
Seven
13/08/2016 22:17:15
ד"ר משה הלינגר
רצח רבין ב-יא′ חשון תשנ"ו (4.11.1995) הוא ללא ספק אחד המאורעות המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל.
ראשית, לראשונה בתולדות העם היהודי, ראש מדינה יהודי עצמאי נרצח על ידי בן עמו, שלא במסגרת מאבקים שושלתיים. המסורת היהודית מציינת כבר למעלה מ-2500 שנה את רציחתו של גדליה בן אחיקם, על ידי ישמעאל בן נתניה ואנשיו. במקרה ההוא היה מדובר במנהיג יהודי בחסות בבלית על אוטונומיה חלשה בחסות בבלית לאחר הטראומה האיומה של חורבן המדינה היהודית העצמאית ביהודה, חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. ובכל זאת, עם ישראל מקיים עדיין יום צום לזכר המאורע הטראומטי הזה. רצח רבין הוא רצח של ראש ממשלה יהודי במדינה יהודית עצמאית חזקה, לאחר 2,000 שנות גלות. אין ספק כי מדובר באירוע חמור בהרבה, שראוי היה שיזכה למקום לא פחות משמעותי מצום גדליה.
יתר על כן, רצח רבין נעשה על ידי רוצח בודד, אך הרקע שבלעדיו הרצח לא היה קורה, כפי שיגאל עמיר אמר בעצמו בחקירותיו, היה המאבק החריף והבוטה, שהתגלגל להסתה ולדמוניזציה של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי ציבור נרחב, ציוני דתי ברובו ועל ידי רבנים שונים מזה, ולהתבטאויות חריפות של רבין עצמו כנגד יריביו מקרב ציבור המתנחלים שיצרו דה לגיטימציה לעצם המאבק הלגיטימי כנגד הסכמי אוסלו בין ממשלת ישראל לבין הנהגת אש"ף, שנתפשו על ידי רבים כמסכנים את קיומה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. העובדה שהקרע העמוק בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים התגלגל לרצח של ראש ממשלה יהודי בכלל, ולרצח של יצחק רבין עתיר הזכויות על חייו שהוקדשו למען חיזוק ביטחון מדינת ישראל בפרט, יצר טראומה קשה ביותר, ממנה רבים וטובים לא התאוששו עד היום.
בשנים שחלפו מאז הרצח, מדינת ישראל עברה תהליכים ואירועים רבים, חלקם קשים ביותר, כגון פיגועי טרור נרחבים בעבר ובהווה, דה לגיטימציה הולכת וגוברת למדינת ישראל בקרב ציבורים נרחבים במערב, פערים כלכליים חברתיים ועוד. כעת, עשרים שנה לאחר הרצח, יש מקום לעצור ולבחון מפרספקטיבה היסטורית מה היו התוצאות רחוקות הטווח של הרצח. בדקות הבאות ברצוני להציג מספר פרשנויות לשאלה מרכזית אחת: האם לאור הפרספקטיבה של עשרים שנה ניתן להגיע למסקנה כי רוצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין, השיג את מבוקשו.
.
ב. גישה ראשונה: יגאל עמיר כ"קנאי" שנלחם למען דתו ועמו והציל את עם ישראל:
במשפטו אמר יגאל עמיר בין השאר כי הוא התלבט בזמנו במי להתנקש, האם בראש הממשלה רבין או בשר החוץ, פרס, אשר הוביל את תהליך אוסלו. הוא החליט להתנקש ברבין כי הבין שרק התנקשות ברבין, המנהיג החזק של מחנה השמאל, תעצור את תהליך אוסלו. בהקשר אחר אמר עמיר שהגיע למסקנה להרוג את רבין בעקבות דברי רבנים רבים שהצביעו על הסכנה האיומה של רבין וממשלתו לא רק למדינת ישראל אלא גם לזהותה היהודית. עמיר אמר כי חש כי בעצם ממשלת רבין מאיימת על עצם הזהות היהודית של מדינת ישראל.
רבים תמהו כיצד אדם דתי האמון על הדיבר "לא תרצח", מסוגל לרצוח ראש ממשלה. אולם מה שהם לא הבינו הוא שעמיר לא ראה את עצמו כ"רוצח", אלא כ"קנאי". על פי המסורת היהודית, קנאות דתית היא תופעה מוכרת, שבה הקנאי הדתי מוכן להרוג וליהרג כדי להגן על טוהר האמונה. לעתים הקנאות נתפשת כראויה ואף כמעשה הירואי. שתי הדוגמאות התנכיות הבולטות כאן, הן של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, אשר בפומבי חי עם כזבי בת צור המדיינית ובעטיו התחוללה מגפה בעם ישראל. רציחתו של פנחס סיימה את המגפה ועל כך הוא זכה מאת האל לברית שלום לדורות בשל קנאתו לאל:
"וידבר ה′ אל משה לאמור: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור לו, הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר, כה: י-יג).
הדוגמה השנייה היא של אליהו הנביא שגרם למותם של 450 נביאי הבעל על הר הכרמל ועל ידי כך סילק את הבצורת והרעב מממלכת שומרון (מלכים א′, יח). אליהו מעיד על עצמו כקנאי:" קנא קנאתי לה′ אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב" (מלכים א′, יט: י). ואכן האגדה מזהה את פנחס עם אליהו. עם זאת, פרשנים רבים מעידים על כך שקנאות היא מידה בעייתית ביותר, ורק לעתים נדירות יש לה מקום. לא במקרה אליהו נלקח בסערה השמימה ופנחס על פי האגדה, איבד את רוח הקודש שהייתה לו.
בתקופת הבית השני היו שני תהליכים שיצרו קנאות דתית, האחד הוביל לגאולה דתית ומדינית והאחר הסתיים בחורבן דתי ומדיני. המקרה הראשון, הוא של מתתיהו אבי החשמונאים שהרים את נס המרד במתיוונים ובתומכיהם אנשי המלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הסלווקי (167 לפה"ס) על פי המסופר במקור ההיסטורי האמין ביותר לתיאור המרד, ספר מקבים (חשמונאים) א′, מתתיהו הגיב באופן קנאי על כך שבעירו, מודיעים, אנשי המלך חייבו הקרבת קורבנות אליליים:
"כאשר איש יהודי בא להקריב קרבן כמצוות המלך, וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא" (מקבים א′, ב: כד-כו).
בעקבות המרד, טוהר המקדש ובני מתתיהו, יהודה, יונתן ושמעון, הנהיגו בתורם את עם ישראל בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית בשנת 142 לפה"ס. מה שעוד יותר חשוב הוא שמרד המכבים היה אחד הצמתים ההיסטוריים היחידים שבהם עצם קיומו של עם ישראל הוטל בסכנה והקנאות החשמונאית מנעה את התבוללות העם. הקנאות החשמונאית התבטאה בכך שמרד המכבים הוא קודם כל מלחמת אזרחים יהודית בין נאמנים לתורה, בעיקר מתוך העם הפשוט האיכרי לבין מתיוונים, בדרך כלל מהאליטה של הכוהנים והסוחרים, שבה ניצחו הנאמנים לתורה. כשאנו חוגגים את חג החנוכה אנו חוגגים את חג הקנאות היהודית, שהצילה את הקיום היהודי.
לעומת זאת, המסורת היהודית התלמודית מציינת לרעה את הקנאים שבניגוד לעמדת ראשי החכמים הובילו למרד הגדול ברומא בשנת 66 לספירה. גם כאן הקנאות התבטאה לא רק בהריגת רומאים, אלא גם במלחמת אזרחים בין יהודים ליהודים, שנבעה מתוך אמונה משיחית כי המרד ברומא יוביל לגאולת ישראל על ידי המשיח. כולנו יודעים מה היה סוף הקנאות הדתית הזו: חורבן בית המקדש, מותם של המוני יהודים, וגלות של 2,000 שנה. הקנאות ביטאה התעלמות מוחלטת משיקולים ריאליים של טובת העם והקשה מוטעית בין הצלחת המכבים מול אימפריה הלניסטית שוקעת, המסוכסכת בתוכה במלחמות אזרחים, לבין אימפריה רומאית אדירה בשיאה. למרד לא היה כל סיכוי של הצלחה, והתבסס על פנטסיה משיחית קנאית שהמיטה אסון על עם ישראל.
מזווית ראייה של תומכי עמיר, הוא שייך לסוג הקנאים כמו פנחס, אליהו ומתתיהו, שהצילו את עם ישראל, תוך מוכנות למסירות הנפש.
עד כמה עמיר השיג את מבוקשו ניתן לראות מהעובדה שבשנים שעברו מאז רצח רבין, השמאל כמעט לא היה בשלטון. שתי דמויות בולטות מקרב הימין היו ראשי ממשלה חזקים: אריאל שרון, ובנימין נתניהו. נתניהו, יריבו הפוליטי של רבין, חותר לכהן כראש ממשלת ישראל יותר שנים אף מראש הממשלה המיתולוגי, דוד בן גוריון. נתניהו אומר דברים שונים לציבורים שונים. בצד נאום בר אילן המכיר בחלוקה הנדרשת לשתי מדינות לשני עמים, הוא אמר לפני הבחירות, כי אין מקום לחלוקה שכזו. דומה כי בכל מקרה, נתניהו סבור כי המחיר שמפלגות שמאל-מרכז מוכנות לשלם עבור הסדר שלום שיוביל להקמת מדינה פלשתינית, הוא כבד מדי מבחינת עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. סטטוס קוו, עם כל הבעיות שלו, עדיף מכך. רוב הציבור היהודי בישראל היום מסכים עם גישה זו, כפי שעלה גם בבחירות האחרונות. מדיניות השמאל ביחס לפלשתינים הפסיקה להיות רלוונטית, ורוב הציבור היהודי בארץ הוא בעל עמדות ימניות ו/או דתיות, שאינן מאמינות באפשרות להגיע לפתרון מדיני בסכסוך עם הפלשתינים, גם אם חלקם מוכנים לוותר על שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום אמתי ולא מדומה.
אם תהליך אוסלו נועד ליצור מצב שבו תוך שנים ספורות ארץ ישראל תחולק בין מדינה יהודית לבין מדינה פלשתינית, הרי שתהליך זה נכשל. במציאות שבה כוחות אסלאמיים רדיקליים מתחזקים במזרח התיכון, רבים סבורים שהעובדה שאין מדינה פלשתינית עצמאית ביהודה ושומרון, היא בגדר הצלת ביטחונה של מדינת ישראל. בפרספקטיבה היסטורית דומה כי כיום רבים שהתנגדו לרצח שביצע אמיר, סבורים שאולי המחיר של רצח ראש הממשלה היה הכרחי, אם הוא אכן מנע את הקמת המדינה הפלסטינית.
.
ג. גישה שנייה: יגאל עמיר כ"טרוריסט דתי ורוצח", שהרס את התקווה לחיים טובים יותר:
בדומה לגישה הקודמת, גם התומכים בגישה השנייה, סבורים כי עמיר השיג את מבוקשו. הוא לא רק רצח ראש ממשלה, אלא גם קבר את דרכו. תומכי גישה זו המצויים בעיקר במחנה השמאל, מצביעים על כך, שמאז רבין לא קם מנהיג חזק למחנה השמאל. ברק שזכה בבחירות ב-1999 לא הוביל מחנה שכן מפלגת העבודה לא שחזרה את המנדטים שקיבלה תחת רבין (44), ולא הייתה לו בעצם קואליציה שמאלית. גם אישיותו לא התאימה להנהגת מחנה. כל המנהיגים האחרים, פרס, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ ויצחק הרצוג, אינם קרוצים מחומר מנהיגותי שיכול להעביר תהליכים היסטוריים כה קשים כמו חלוקת הארץ למדינה יהודית ופלשתינית.
מבחינה זו החלטתו של יגאל עמיר להתנקש בחייו של רבין ולא של פרס, הוכחה כהחלטה מוצלחת מבחינת מבחן התוצאה: חיסול מחנה השמאל בישראל ומניעת תקווה של סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני שהיה מוביל בבירור ליחסי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב שונות. החיסול מנע את סיום הכיבוש של יהודה ושומרון, ההופך את מדינת ישראל לדמוקרטיה רק בתחום הקו הירוק ולדיקטטורה מעבר לקו הירוק כלפי הפלשתינים. העדר הפתרון המדיני מונע מצב שישראל תוכל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית שכן חלק עצום מתושביה אינם בעלי זכויות אזרחיות בישראל ולא זוכים לחיות בריבונות עצמית במדינה פלשתינית או בקונפדרציה ירדנית-פלשתינית.
מציאות שכזו היא בעצם סוף המפעל הציוני והרס חזונו של הרצל למדינה יהודית וליברלית
העדר התקווה במחנה הפלסטיני מתבטא גם בהתפרצויות טרור כפי שאנו חווים כיום. מאידך, עמדות גזעניות ואתנוצנטריות אנטי דמוקרטיות שפעם היו נחלת מעטים כמו הרב כהנא, הופכים לבון טון העכשווי. ועמדות המגלות רגישות לסבל הפלשתיני נתפשות כמבטאות בגידה ואינן לגיטימיות. התחזקות זהותה הימנית והדתית של מדינת ישראל בשנים שמאז הרצח מעצימה את תחושתם המדכאת של רבים במחנה החילוני הנוטים לעמדות מרכז-שמאל, החשים שאולי הגיעה השעה שיעזבו את מדינת ישראל שאינה עוד מדינה ראויה. לא מעט הורים במחנה זה, אינם מסתייגים עוד מעזיבת ילדיהם את מדינת ישראל לעבר מדינות יותר "שפויות" ודמוקרטיות.
העדר גבול בין מדינת ישראל לבין מדינה פלשתינית מחזק את מגמות החרם נגד ישראל, הנובעות מתפישה שגם המדינה היהודית בגבולות הקו הירוק, אינה עוד לגיטימית, כשם שמעבר לקו הירוק מדינת ישראל היא דיקטטורה כובשת, היחידה מבין המדינות המשויכות למערב הליברלי.
התגברות הדה לגיטימציה לעצם קיומה של מדינה יהודית, הנתפשת כמדינת אפרטהייד, אינה רק נחלת לא יהודים, מוסלמים ושמאלים- ליברלים באירופה, אלא הולכת ומחלחלת לחלקים נכבדים בדור הצעיר של הקהילה היהודית בארה"ב. ובכך יש איום קיומי על עתידה של מדינת ישראל. לכך יש להוסיף, שבניגוד למדיניות הכלכלית של ממשלת רבין-מר"ץ שהקצתה משאבים רבים לפריפריה ולשכבות חלשות , מדינת ישראל תחת הנהגתו הכלכלית של נתניהו, שהוא הדמות הכלכלית הבולטת בשנים שמאז רצח רבין, הן כראש ממשלה והן כשר אוצר חזק ואוטונומי תחת ראש הממשלה אריאל שרון, הפכה לאחת המדינות הפחות הוגנות במערב. ממדינה שבה הפערים בין עשירים ועניים היו מהקטנים במדינות המערביות, היא כיום בצד ארה"ב המובילה בפערים אלו. אמנם חלק גדול מהעניים מצויים בחברות החרדית והערבית, שבמידה רבה אשמות בעניין מסיבות תרבותיות. אולם, עדיין קבוצות משמעותיות של פנסיונרים, אמהות חד הוריות, זוגות עובדים, מפוטרים בגיל עבודה, מוגבלים וחולים חיים במדינה חסרת חמלה, שלעתים מחייבת אותם לבחור בין מזון לבין תרופות.
לכך יש להוסיף את פספוס הזדמנות הפז לשיפור היחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני הישראלי בישראל. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, בזמן ממשלת רבין עקב הקצאת משאבים יותר שוויונית כלפי המיעוט הערבי בישראל ועקב השיח היותר מכבד וקיום תהליך אוסלו שנראה לרבים מערביי ישראל כתחילת הדרך לסיום הכיבוש הישראלי ביהודה, שומרון ועזה, רבים מתוך ערביי ישראל החלו לחוש "בבית" במדינת ישראל וההתנגדות לזהותה של "מדינה יהודית" כמדינה יהודית נחלשה בצורה דרסטית, שכן ערביי ישראל החלו לחוש ש"מדינה יהודית" אינה מדינה המכוונת להפיכתם לאזרחים מסוג ב′. תקוות אלו נעלמו לאחר רצח רבין ויש לכך מחיר בניכור ובתסכול הקשה של ערביי ישראל, שרק מועצם לאור מגמות מתמשכות של אתנוצנטריות וגזענות בחברה הישראלית. בכל ההיבטים הללו אני עוסק בספרי אותו אני מסיים לכתוב בימים אלה: "מדינת ישראל לאן?-אתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל", הנכתב יחד עם שותפי, פרופ′ ברוך זיסר.
ד. גישה שלישת: יגאל עמיר כפנאט לאומי ודתי שפגע קשות במחנה הימני והדתי לאומי:
בניגוד לשתי הגישות הקודמות, הגישה השלישית סבורה כי עמיר פגע לא רק במחנה השמאל, אלא גם פגע פגיעה אנושה במחנה הימין ובפרט בציבור הדתי-לאומי ממנו הוא הגיע. על פי גישה זו, הטראומה שעבר הציבור הדתי לאומי הימני מיד בעקבות הרצח שהתחילה כיוונים של הכאה על חטא בשל תחושת אשמה מסוימת, אמנם נבלמה בעקבות הדה לגיטימציה שעבר המחנה הדתי לאומי שהואשם באחריות לרצח רבין. אולם עם הזמן, הטראומה של הרצח שוב חלחלה והובילה להתמתנות עמוקה במחנה הימני.
על פי גישה זו יש סיכוי לא מבוטל לכך שאילו רבין לא היה נרצח ולאור גלי הטרור ששטפו את הארץ בעקבות תהליך אוסלו, היה הליכוד בראשות בנימין נתניהו מנצח את הבחירות והיה יכול לבטל את תהליך אוסלו. בסקרים ערב הרצח, לראשונה זכה נתניהו ליתרון על רבין. אולם נתניהו ניצח בקרב צמוד מספר חודשים לאחר הרצח והתחייב לא לבטל את הסכמי אוסלו. בהמשך הוא אף ויתר על חלק מחברון בהסכמי וואי. אנשי אש"ף ברשות הפלשתינית הפכו לעובדה מוגמרת.
יתר על כן, יוזמת ההתנתקות של אריאל שרון ב-2005 שהובילה לפינוי בכפייה של המתיישבים בגוש קטיף ובעוד מספר ישובים בשומרון, אמנם נתקלה במאבק פוליטי חריף, אולם בסופו של יום, הפינוי שנתפש במחנה הימין כגירוש לכל דבר, עבר יחסית בשקט בגיבוי של ההנהגה הרבנית והפוליטית של ציבור המתיישבים. בעדויות שונות נוצר קשר בין התגובה המתונה הזו לבין רצח רבין. כלומר, הציבור הדתי-לאומי נזהר שלא להיגרר למחוזות שיובילו שוב להאשמות של אלימות ופגיעה במדינה. המחיר של הסתלקות ישראל מגוש קטיף לא היה רק טראומה מתמשכת של המפונים, אלא פגעה בביטחונה של מדינת ישראל לאור השתלטות החמאס וההתקפות הרבות שלו על הדרום ועל מדינת ישראל בכלל שהובילו למבצעים צבאיים שבהם נפגעו חיילים ואזרחים.
מעבר לכך, הזהירות של מחנה הימין ושל העומד בראשו, נתניהו הובילה להקפאת ההתיישבות במשך חודשים רבים בממשלה הקודמת של נתניהו ולגישה המתנצלת של נתניהו בסוגיית הר הבית גם בעימות הנוכחי. בסופו של יום, ללא הרצח של רבין ייתכן שהמציאות ביהודה ושומרון ובעזה הייתה פחות בעייתית למדינת ישראל.
.
ה. גישה רביעית: שני כיוונים בחברה הישראלית בעקבות רצח רבין:
הגישה שברצוני להציג כעת היא גישתי האישית. זו גישה מורכבת המצביעה על מגמות מנוגדות בעקבות הרצח. מחד, אני מסכים כי מחנה השמאל לא התאושש מרצח רבין עד היום וכי ייתכן שתהליך השלום היה מתעצם ואולי הייתה תקווה משמעותית יותר עם הזמן. ערפאת העריך את רבין וגילה בו אמון ואולי הוא היה מצליח לעשות מה שברק נכשל בו בקיימפ דייויד. אישיותו, יושרתו ואנושיותו של רבין והיוקרה שלו כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכ"מר ביטחון", היו נכסים שלא היו לברק ובוודאי לא היו לאף מנהיג במחנה השמאל בישראל. מבחינה זו שתי הגישות הראשונות צודקות.
מאידך, אין להתעלם ממגמה חיובית ביותר שהתפתחה דווקא בעקבות הטראומה של רצח רבין. רבים, הן במחנה הימין הדתי והחילוני והן במחנה השמאל החלו בתהליך של בדיקה עצמית וחתירה ליתר דיאלוג. הזלזול והבוז ההדדיים של רבים בימין ובשמאל ושל דתיים וחילוניים ערב הרצח נחלש לפחות אצל גברים ונשים רבים והתגלגל לחתירה לדיאלוג אמתי ולהקמת חוגים שונים שחתרו לשיח כן ומכבד בין בעלי דעות שונות. פריחת בתי המדרש המשותפים לדתיים ולחילוניים, המכינות המשותפות לדתיים ולחילוניים, שחלק גדול מהלומדים בהם הם דתיים ימניים מזה, וחילונים שמאליים מזה, הן במידה רבה תוצאה של הרצח. גם הקמת מכינות חילוניות, ה"ישיבה החילונית" של בינה, פעילויות בנושאי זהות יהודית בצה"ל, הן תוצאה של ההכרה בכך שאסור שרק הציבור הדתי יפקיע לעצמו את הבעלות על "היהדות", ובדרך כלל מזווית מאוד מסוימת. בפרספקטיבה של עשרים שנה ניתן לדבר על "רנסנס" תרבותי יהודי, שאמנם כולל בינתיים רק עשרות אלפים, אך מדובר בציבור איכותי ודומה כי
המגמה רק מתעצמת עם השנים.
בהקשר זה חשוב לי לציין את התכנית שאני עומד בראשה, תוכנית לימוד והידברות: זהויות שונות ומתנגשות במדינת ישראל המתקיימת באוניברסיטת בר אילן, שעד לאחרונה התמקדה ביחסים בין דתיים לחילוניים ואשר כעת היא עוסקת בזהויות המתנגשות בישראל. בתכנית זו שהחלה בזמנו ביוזמתו של מר שי צהר ובתמיכתה של פרופ′ אלה בלפר, אז דיקאנית הסטודנטים בבר אילן, חודשים ספורים לאחר רצח רבין, נטלו חלק אלפי סטודנטים לאורך השנים שפיתחו ראייה מורכבת כלפי זהויות מנוגדות ואף יצרו חברויות אמיתיות שחצו קווים אידיאולוגיים.
בספר שכתבתי במשותף עם חברי,ד"ר צחי הרשקוביץ ושעתיד לצאת בעוד מספר חודשים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה "ציות ואי ציות בציונות הדתית מגוש אמונים ועד לתג מחיר" , אנו טוענים שאם בעתיד יהיה הסכם מדיני ולו חלקי, שבו יפונו ישובים מובילים ביהודה ושומרון דוגמת אלון מורה ובית אל, סביר להניח שההתנגשות תהיה חריפה בהרבה, משהייתה בזמן ההתנתקות. וזאת במידה רבה בהשפעת הטראומה של ההתנתקות במחנה הדתי לאומי. עם זאת, אני סבור כי רצח רבין יהווה תמרור אדום עבור רבים בעתיד שיימנעו מגילויי אלימות
קשים ובכך יאפשרו התמודדות קלה יותר עם אלו שכן יבחרו בדרך של אלימות.
לאור זאת, דעתי האישית היא מורכבת, מחד כאדם שבחר ביצחק רבין לראש ממשלה ב-1992 וכתומך בעמדות מרכז-שמאל החותרות למציאת פשרה אמתית בין ישראלים לפלשתינים ולצמצום הניכור ההדדי בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל, כמו גם לחיזוק החמלה והסולידאריות החברתית במדינת ישראל, אני מזדהה עם עמדות הסבורות כי עמיר השיג במידה רבה את מבוקשו ואכן שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. האנלוגיה העולה מיד לדעתי היא של רציחתו של הנשיא לינקולן זמן מועט לאחר תום מלחמת האזרחים בארה"ב 1865) על ידי ג′ון וילקס בות′, רצח שבלם באחת את חזונו של לינקולן לפיוס בין הצפון לדרום ולשיקום הדרום, ולכך נודעו תוצאות מרחיקות לכת על יחסי דרום-צפון בארה"ב לדורות. לעתים רצח פוליטי אכן משנה את ההיסטוריה.
מאידך, צריך לזכור את ההיבטים החיוביים שנוצרו בעקבות הטראומה של הרצח אותם הצגתי. לאסונות יש לעתים גם השלכות חיוביות. אם הטראומה של הרצח תחזק את החתירה לחיזוק זהות יהודית הומניסטית של צעירים וצעירות מקרב השמאל, אם נחליט לשנות את היחס לערביי ישראל לאור מורשתו של רבין בממשלתו השנייה (וכאן, כן ניתן לדעתי לדבר על "מורשת רבין"),ואם בעקבות הרצח, תמנע בעתיד מלחמת אזרחים בין יהודים ליהודים, אם יפונו התנחלויות משמעותיות במהלך הסדר מדיני כלשהו, הרי שהחברה הישראלית תוכל להראות לרוצח, יגאל עמיר כי מטרתו לא הושגה.
( מתוך הרצאה בטקס באוניברסיטת בר-אילן, יב′ חשון תשע"ו (25.10.2015)
תגובות
(1 תגובות)
הוסף תגובה
הוסף תגובה
1.
VbWDQuLgxoPnX
SuainJseuary 31, 2013Very well written Jane. I can relate to alot of it with my Granny, telling us of all the houses that used to be, who lived in them, all their relations and how we were 12th cousin 14 times removed!!!
Seven
13/08/2016 22:17:15
ידיעות בקצרה
.jpg "הזוכים חידון בנושא השואה והגבורה")
כתבות
הזוכים חידון בנושא השואה והגבורה
27/04/2025
.jpg "240 מנות דם נתרמו בפ\"ת בערב אחד")
כתבות
240 מנות דם נתרמו בפ"ת בערב אחד
27/04/2025
מקומי
אנדרטה חדשה לזכר חללי פעולות האיבה
22/04/2025
דעות
כולם אהובים, כולם קדושים
26/03/2025
כתבות
הפגנה נגד ה′דיפו′ בפ"ת התקיימה ליד ביתה של מירי רגב
26/03/2025
מקומי
ס"ת לע"נ אברהם גלעד טיברג ז"ל הוכנס לישיבת אמית כפר גנים
24/03/2025
חינוך
תכנית "המרוץ לחלל" יוצאת לדרך בפ"ת
26/01/2025
מקומי
השכירה דירה לשוהים בלתי חוקיים- ונעצרה
22/01/2025
מלחמת "חרבות ברזל" בפתח תקווה
מתפללים לשחרורם
14/11/2023
