- כ"ד ניסן ה'תשפ"ה 22/04/2025′וואלה′: הצוללן שהותקף אמש על ידי כריש הוא בן 40 מפתח תקווה. בני משפחתו מספרים שהוא "חובב כרישים"
דת- מדינה
הרב שרלו בעצרת 20 שנה לרצח רבין: מחלוקת אינה מילה מגונה
י"ט חשון ה'תשע"ו 01/11/2015
מערכת ′פיתה′
עשרות אלפים השתתפו בעצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה שנרצח לפני 20 שנה,
בין הנואמים בעצרת היה הרב יובל שרלו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בכפר בתיה רעננה. להלן דבריו בעצרת.
.jpg)
הרב יובל שרלו
"ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו" – כל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים, יהודים ושאינם, גברים ונשים, וכל הגוונים האחרים של המציאות. זהו השורש היסודי של ההתייחסות שלנו האחד לשני.
בריאה זו – לא בתבנית אחת יצרה את כולנו. אנחנו שונים. בלשונם של חכמים "...ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו".
הגיון והשוני יוצרים את החוויה המרתקת של הקיום. אוי לנו אם היינו כולנו זהים האחד לשני, ופרשת מגדל בבל מלמדת אותנו על הסכנה הגדולה בחברה של "שפה אחת ודברים אחדים". זהו מקורו של הפאשיזם. במסורת שלנו, מחלוקת אינה מילה מגונה. להפך – היא התפארת שבקיום.
ובד בבד, כמו כל תופעה מרתקת – היא עלולה להטיל צל גדול: לבני אדם שונים אינטרסים שונים, דעות שונות, היוצרים מאבקים והתגוששויות.
לפני עשרים שנה, בכיכר זו, ניסה בן עוולה להכריע את המחלוקת באיומים שבכלים – שפיכות דמים, ברוצחו את ראש ממשלת ישראל, רב אלוף יצחק רבין. למעלה מכך, אף שכל רצח הוא נורא, גם אם הוא נעשה כביכול על ידי הביטוי הנורא של "רקע רומנטי", כאן מדובר במשהו מסדר גודל שונה לגמרי, המעניק לרצח הזה תודעה מיוחדת: הרוצח ניסה לכפות את עמדתו על הציבור בכלי האלימות, ולאנוס את בחירתם של אזרחי מדינת ישראל.
באנו לכאן לככר כדי לחזק את ההכרעה החד-משמעית שלנו: את המחלוקות בינינו מכריעים בדרך הוגנת, בדרך דמוקרטית, שעיקריה הם שלטון הרוב ובד בבד שמירה קפדנית על רשימת זכויות הפרט, שאפילו הכרעת הרוב אינה יכולה להן. גם אם לבך חם ותוסס, גם אם אתה משוכנע באסון אליו מובילה הדרך השניה, גם כשאתה סובר שאתה גואל את העולם בכפיית עמדתך על אחרים –
עצור ! אסור לך!
בחברה בה אנחנו חיים הדרך הכוחנית והכופה - נעולה לחלוטין. אנחנו בונים חברה בה מחלוקות מוכרעות בעזרת פתק נייר, לאחר דיון ציבורי, חופש ביטוי, ואפשרויות שינוי. במרחק חצי יום נסיעה ניצבות לנגד עינינו חברות שהמחלוקות בהן מוכרעות בעזרת קנה רובה – לא בדרך זו אנחנו בוחרים לחיות.
אם חשבנו לאחר הרצח כי דברים אלה יהיו מובנים מאליה – התברר לנו כי המציאות מרה הרבה יותר: נערה נרצחה בשעת מצעד בירושלים; אלימות מילולית נוראה מתחוללת ברשתות החברתיות; איומי אלימות נשמעים מכל עבר; שליחי ציבור מתאבדים גם בשל חוסר יכולתם לעמוד באימה המילים המסוגלות להרוג; ומסביב לנו - אנו מתמודדים עתה עם גל טרור, שמעיד שוב על הסילוף שנוצר על ידי אלה שמקשרים בין אמונה דתית ובין אכזריות ופגיעה ללא הבחנה, כחלק מתרבות שפיכות דמים.
וכל זה מעורר שוב את התביעה כלפי הרוב הדומם – שלא יישאר בשתיקתו. גם לא רק במחאתו. אלא יתנער, כאופיין של תנועות הנוער המופלאות שכאן, ויוליך אותנו למקומות אחרים וטובים. הרבה מהאפשרויות לשינוי תלויות בדימוי שיש לנו על אחרים, ארז ביטון, המכיר את חוויות העיוורון מתוכו, כתב שיר קצר:
'כשהילדים חוצים אתי את הכביש
אני אומר להם
אני איש רכות,
המקל שבידי,
לא בשביל להכות,
וכשהם עוזבים אותי,
ברחוב המתעקל,
רק אני נשאר ילד פוחד מן המקל".
הדימוי ההדדי שיש לנו האחד על השני – הוא שורש האימה. וכשאנו נהיה "איש רכות", ואף ניתן אמון כי זה שעומד מולנו הוא איש רכות, לא נאלץ עוד להיות ילדים פוחדים ממקל.
יש בנו שתי תנועות מנוגדות:
ראשונה בהן היא המחלוקת העמוקה על הדרך שבה על מדינת ישראל לנהוג כדי להגיע ליעד הנכסף, של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", והשלום הכללי בו נחיה יאפשר לנו לממש את החזון הגדול של היהדות, הציונות, והאדם.
שניה בהן היא הלב המשותף של הנוכחים כאן – לבה של אומה, ביחד עם מיעוטים החיים בתוכנו, הפועם בלב של בני ברית המבקשים לכונן כאן חברה מוסרית, ערכית, הגונה, חומלת וסולידרית. – כשתעודת הזהות שלה נכתבה בפרשת השבוע "ושמרו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט".
אני מאמין כי ייעודה של האומה הישראלית הוא להביא ברכה לעולם, במישורים רבים ומגוונים, מהובלת פתרון מצוקת המים בעולם ועד ל״ כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים״, ולהיות מגדלור מוסרי וערכי לחברה האנושית.
אני מאמין כי יש בידינו לעשות זאת, וכדברי חוזה המדינה "אם תרצו – אין זו אגדה". לא אגדה רעי, כי אם משימת חיים של בניית חברתנו. המתכנסים כאן כורתים ברית להפוך את המקום הזה לישר יותר, נקי יותר, מכוון יותר, וממש את הטוב והיפה שבברית האנשים הפועלים לטוב".
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה
עשרות אלפים השתתפו בעצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה שנרצח לפני 20 שנה,
בין הנואמים בעצרת היה הרב יובל שרלו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בכפר בתיה רעננה. להלן דבריו בעצרת.
.jpg)
הרב יובל שרלו
"ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו" – כל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים, יהודים ושאינם, גברים ונשים, וכל הגוונים האחרים של המציאות. זהו השורש היסודי של ההתייחסות שלנו האחד לשני.
בריאה זו – לא בתבנית אחת יצרה את כולנו. אנחנו שונים. בלשונם של חכמים "...ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו".
הגיון והשוני יוצרים את החוויה המרתקת של הקיום. אוי לנו אם היינו כולנו זהים האחד לשני, ופרשת מגדל בבל מלמדת אותנו על הסכנה הגדולה בחברה של "שפה אחת ודברים אחדים". זהו מקורו של הפאשיזם. במסורת שלנו, מחלוקת אינה מילה מגונה. להפך – היא התפארת שבקיום.
ובד בבד, כמו כל תופעה מרתקת – היא עלולה להטיל צל גדול: לבני אדם שונים אינטרסים שונים, דעות שונות, היוצרים מאבקים והתגוששויות.
לפני עשרים שנה, בכיכר זו, ניסה בן עוולה להכריע את המחלוקת באיומים שבכלים – שפיכות דמים, ברוצחו את ראש ממשלת ישראל, רב אלוף יצחק רבין. למעלה מכך, אף שכל רצח הוא נורא, גם אם הוא נעשה כביכול על ידי הביטוי הנורא של "רקע רומנטי", כאן מדובר במשהו מסדר גודל שונה לגמרי, המעניק לרצח הזה תודעה מיוחדת: הרוצח ניסה לכפות את עמדתו על הציבור בכלי האלימות, ולאנוס את בחירתם של אזרחי מדינת ישראל.
באנו לכאן לככר כדי לחזק את ההכרעה החד-משמעית שלנו: את המחלוקות בינינו מכריעים בדרך הוגנת, בדרך דמוקרטית, שעיקריה הם שלטון הרוב ובד בבד שמירה קפדנית על רשימת זכויות הפרט, שאפילו הכרעת הרוב אינה יכולה להן. גם אם לבך חם ותוסס, גם אם אתה משוכנע באסון אליו מובילה הדרך השניה, גם כשאתה סובר שאתה גואל את העולם בכפיית עמדתך על אחרים –
עצור ! אסור לך!
בחברה בה אנחנו חיים הדרך הכוחנית והכופה - נעולה לחלוטין. אנחנו בונים חברה בה מחלוקות מוכרעות בעזרת פתק נייר, לאחר דיון ציבורי, חופש ביטוי, ואפשרויות שינוי. במרחק חצי יום נסיעה ניצבות לנגד עינינו חברות שהמחלוקות בהן מוכרעות בעזרת קנה רובה – לא בדרך זו אנחנו בוחרים לחיות.
אם חשבנו לאחר הרצח כי דברים אלה יהיו מובנים מאליה – התברר לנו כי המציאות מרה הרבה יותר: נערה נרצחה בשעת מצעד בירושלים; אלימות מילולית נוראה מתחוללת ברשתות החברתיות; איומי אלימות נשמעים מכל עבר; שליחי ציבור מתאבדים גם בשל חוסר יכולתם לעמוד באימה המילים המסוגלות להרוג; ומסביב לנו - אנו מתמודדים עתה עם גל טרור, שמעיד שוב על הסילוף שנוצר על ידי אלה שמקשרים בין אמונה דתית ובין אכזריות ופגיעה ללא הבחנה, כחלק מתרבות שפיכות דמים.
וכל זה מעורר שוב את התביעה כלפי הרוב הדומם – שלא יישאר בשתיקתו. גם לא רק במחאתו. אלא יתנער, כאופיין של תנועות הנוער המופלאות שכאן, ויוליך אותנו למקומות אחרים וטובים. הרבה מהאפשרויות לשינוי תלויות בדימוי שיש לנו על אחרים, ארז ביטון, המכיר את חוויות העיוורון מתוכו, כתב שיר קצר:
'כשהילדים חוצים אתי את הכביש
אני אומר להם
אני איש רכות,
המקל שבידי,
לא בשביל להכות,
וכשהם עוזבים אותי,
ברחוב המתעקל,
רק אני נשאר ילד פוחד מן המקל".
הדימוי ההדדי שיש לנו האחד על השני – הוא שורש האימה. וכשאנו נהיה "איש רכות", ואף ניתן אמון כי זה שעומד מולנו הוא איש רכות, לא נאלץ עוד להיות ילדים פוחדים ממקל.
יש בנו שתי תנועות מנוגדות:
ראשונה בהן היא המחלוקת העמוקה על הדרך שבה על מדינת ישראל לנהוג כדי להגיע ליעד הנכסף, של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", והשלום הכללי בו נחיה יאפשר לנו לממש את החזון הגדול של היהדות, הציונות, והאדם.
שניה בהן היא הלב המשותף של הנוכחים כאן – לבה של אומה, ביחד עם מיעוטים החיים בתוכנו, הפועם בלב של בני ברית המבקשים לכונן כאן חברה מוסרית, ערכית, הגונה, חומלת וסולידרית. – כשתעודת הזהות שלה נכתבה בפרשת השבוע "ושמרו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט".
אני מאמין כי ייעודה של האומה הישראלית הוא להביא ברכה לעולם, במישורים רבים ומגוונים, מהובלת פתרון מצוקת המים בעולם ועד ל״ כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים״, ולהיות מגדלור מוסרי וערכי לחברה האנושית.
אני מאמין כי יש בידינו לעשות זאת, וכדברי חוזה המדינה "אם תרצו – אין זו אגדה". לא אגדה רעי, כי אם משימת חיים של בניית חברתנו. המתכנסים כאן כורתים ברית להפוך את המקום הזה לישר יותר, נקי יותר, מכוון יותר, וממש את הטוב והיפה שבברית האנשים הפועלים לטוב".
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה