הרצח המתועב של דפנה מאיר הי"ד, רעיה, אם לשישה, אחות רחמניה, יכול להוציא מגדרו כל אדם בר דעת. רצח ועוד רצח, וההכרה שבצד השני אין עם מי לדבר הולכת וקונה לה אחיזה גם בקרב רבים מאלה שעד לא מזמן עוד האמינו וקיוו שפעם נזכה לשקט כאן באזור. כך חשים כיום גם אנשים מבוגרים מהמיינסטרים של הציונות הדתית, גם כאלה שהיו מוכנים לוותר על חלק לא קטן מיו"ש תמורת שקט כאן לכמה דורות. אם כך מרגישים המבוגרים והמיושבים שבתוכנו, כיצד ירגישו הצעירים? כיצד ירגישו הצעירים, אלה שנעקרו עם משפחותיהם מגוש-קטיף בידי ממשלת ישראל ומאז לא מוצאים רגע אחד של שקט לעצמם?. הוותיקים שבתוכנו אוהבים להיזכר בערגה במאמרו של אפרים קישון בשנות השישים על 'הכיפה הסרוגה' ומרגישים, שהיום ממש לא יכול היה קישון וגם לא אחרים לכתוב אפילו דומה לכך על הכיפה הסרוגה הגדולה של אלה המתקראים 'נוער הגבעות', (ובד"כ פיאות משתלשלות בצידיהן). הדרך בה הם משתקפים בתקשורת גורמת למי שרחוק מהם, להתרחק עוד יותר. לא לאהוב אותם, בלשון המעטה. להדביק להם כינויים המעידים על בעיות בריאות, ולאוו דווקא פיסיות. אולי אפילו לפחד מהם. בגיליון האחרון של 'בשבע', כתב יהודי יקר בשם יהודה כהן על אותם נערים. הם – ואנחנו. להלן כמה שורות מסוף מאמרו. דומני, שאי אפשר להיות אדיש לדברים. יהודה כהן: "יכולת ההכלה של הציבור הדתי לאומי התעצמה עם השנים. את החילונים למדנו לאהוב החל משנות בית הספר היסודי. בפי כולנו שגור הביטוי 'תינוקות שנשבו', וחונכנו על ברכיו של אהרון הכהן 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. עם השנים השתדרגנו, ולמדנו שגם תינוקות ששנו ולמדו ופרשו ודיתל"שו ראויים לקירוב ולאהבה, ואפילו למילת הבנה. אם תענוד עגיל בגבה ותגדל שיער ראשך – ראוי אתה לאהבה".
"כאן נעצרת יכולת ההכלה. פאות ארוכות, כיפה גדולה ושאיפות קדושות מדי? את זה קשה לנו לעכל. כש"מערכת העיכול" נתקלת בקשיים חינוכיים אנו מתפתים "להעיף" סטירה. לגנות, להתכחש, לכנות בשמות גנא"י.
"אך ישנה דרך אחרת. בשנים האחרונות אני זוכה לקחת חלק במהלך מערכתי המנסה להגיע אל כל נער באשר הוא שם, על מנת לחבר אותו ולהעצימו. בהמשכו של תהליך זה אנו רואים פירות חינוכיים מבורכים. על מנת להעצים מגמה זו, חשוב שראשי הציבור והרבנים יכירו בחשיבותה של הפעילות ויהיו שותפים לחיזוקה. תחילתו של החיבור יבוא כאמור במפגש בלתי אמצעי של אהבה ורצון להקשיב, שאין תחליף לו".
"הנוער הזה עייף מביקורת. נפשו שרוטה זה מכבר מגינויים. הופנו אליו בחייו עורף ועוד עורף ועוד עורף. כעת הוא מחכה להארת פנים. ואולי המסר האידיאולוגי שבפיו יאתגר אותנו לשיח פורה עימו."
מי ירים את הכפפה?
**
**
ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה ביום ראשון הצעת חוק של ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) שמטרתה לאפשר מתן תעודות כשרות גם למסעדות שפתוחות בשבת. בדברי ההסבר שלו כתב שטרן כי "עלות מונופול הכשרות למדינת ישראל הוא 600 מיליון שקל בשנה. זוהי עלות המונופול ולא הכשרות. המונופול כולל שימוש של הרבנות בכשרות ככלי כפייה שלא בהקשר של הכשרות". ואם לא הייתה עלות בכספית כה כבדה, כן היית מסכים למונופול על הכשרות ? לענ"ד, אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה והיעילה להגיע ליעד אותו מבקשת לכאורה הצעת החוק הזו לקדם. חוק שיחייב את הרבנות להעניק כשרות למה שנתפס בעיניה כלא כשר, לא שווה את הדיו בו ייכתב.  לשאלה אם ניתן להעניק תעודת הכשר למסעדה הפועלת בשבת  היבטים הלכתיים. אם יש בסיס הלכתי כלשהו להצעת ח"כ שטרן, מן הראוי שלהצעת החוק יקדם בירור הלכתי מעמיק , ורק אם בירור זה יפתח פתח להיתר,  ניתן יהיה לנסות לגלגל  הצעת  את החוק קדימה. קשה להשתחרר מהרושם שתכלית ההצעה היא יח"צ לח"כ שטרן ועל הדרך לעצבן את הממסד הרבני והדתי כאחד. לא חבל? אגב, כבר לפני שנים נדרש בית משפט העליון לסוגיה זו, באשר הרבנות ירושלים התנתה מתן תעודת הכשר לבית מלון באי קיום של מסיבות סילבסטר במלון ועוד התניות. אין חדש תחת השמש.
**
מועצת הרבנות הראשית התכנסה ביום שני לדיון בו היא הייתה אמורה לאשר תקנות חדשות באשר למינוי דיינים. בתקנות נקבע בין השאר כי דיין שיבקש להתמודד על מקום בבית הדין הגבוה בירושלים, יחוייב להציג חוות דעת חיובית של נשיא בית הדין (כיום – הרב יצחק יוסף ובקרוב יתחלף עם עמיתו הרב דוד לאו), מה שאומר – הבוס קובע. (רק שם?). אלא, ששרת המשפטים, או מי מעוזריה, היו ערניים מספיק כדי לראות את הסעיף המאוד לא תמים הזה. שקד פנתה לרבנים הראשיים ואלה הסירו את ההמלצה מסדר היום (תוך שהכחישו שידם בדבר) והורו לבחון שנית את המלצות הוועדה בטרם יובאו בפני המועצת. מסתבר שכדאי לשמור על עירנות לא רק בעמדת ה-ש.ג בפתח הבסיס הצבאי, אלא גם בהירארכיות הכי גבוהות שיש.
**
צילום: ארגון חננו
 המאמר מופיע ב'שבתון' גיליון פרשת בשלח תשע"ו