פרשת ויקרא - שבת "זכור". בפתיחת הפרשה נאמר "דבר אל בני ישראל... אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כל פרק א' עוסק בקרבן עולה. הפסוק מתאר "אדם" הבא להקריב קרבן עולה לה'. אולם, המילה הפותחת את פרק ב' אינה "אדם" אלא "נפש כי תקריב". מדוע ראתה התורה לשנות בין המילים?! ההסבר נעוץ בסוג הקרבן שבו פותחת פרק ב'. מדובר בקרבן מנחה. קרבן המורכב משמן, קמח, מלח ולעיתים מוסיפים עליה לבונה כתבלין של ריח טוב. המוצרים ממנה קרבה המנחה נקראים בפינו "מוצרי יסוד". לא מדובר בבעלי חיים יקרים, אלא בקרבן המבטא פשטות. הפשטות הזו היא ה"נפש". היא הפנימיות אותה מבקש ה' בשעת הקרבן. אדם אמיד שיכול להקריב קרבן יקר יש חשש לביטוי מוחצן שאינו בא מהעולם הפנימי האמיתי המבקש את פני ה' וקירבתו. כשאדם מביא את פשטותו באותם "מוצרי יסוד" אין חשש לביטוי מוחצן של גאווה. עוניו של האדם היא ענוותנותו, ובהקרבת המנחה הוא נותן את "נפשו" ממש. אידיאה זו בעבודת הקרבנות היא מוטיב מכונן לחיים כנים. אכן, קרבן מנחה גדול הוא מקרבן בעלי החיים, כי הנפש גדולה היא מכל האדם. 



 

"למידה מטעויות כדרך לצמיחה"
 
ישנו הריאיון המפורסם בו עיתונאי מבקש ממנכ"ל לספר מהו סוד ההצלחה?
עונה המנכ"ל: 2 מילים – והם – החלטות נכונות.
העיתונאי: ואיך אתה עושה החלטות נכונות?
המנכ"ל: מילה אחת – והיא – ניסיון
העיתונאי: ואיך אתה רוכש את הניסיון?
המנכ"ל: 2 מילים – והם – החלטות שגויות.

ארגונים רבים מצהירים בשבח היצירתיות והיוזמה האישית, מאמינים כי הם חיוניים להתפתחות וצמיחה של הארגון אך בפועל רוב הארגונים אינם מאפשרים זאת. שכן כדי להגיע להישגים חדשים יש צורך בלמידה – בניסוי וטעייה ולארגונים רבים אין סבלנות לטעויות. עם זאת, יש לזכור, כי כל עוד הרכב הארגונים מושתת על אנשים, טעויות הן דבר בלתי נמנע הן חלק מהשגרה האנושית-ארגונית.
כמובן, שאין באמור כאן לעודד ביצוע טעויות במזיד, אך בשעה שהן קורות, מרגיז ככל שיהיה, איך נכון להיערך ולהגיב לכך?
בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם"
אזכורים אחרים של חוטאים כתובים בתורה בלשון "אם" או "כי". כך למשל "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ויקרא ד',ב) או לחילופין "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד', ג)
אך לגבי נשיא נאמר בלשון "אשר". רש"י מסביר את השינוי הלשוני: "אשרי הדור שהנשיא שלו, נותן לב, להביא כפרה על שגגתו קל וחומר שמתחרט על זדונותיו"
נקודת המוצא, כאמור, כי כל אדם עושה טעויות הן בשוגג והן במזיד. אך הנשיא, בשל פעילותו הרבה ותחומי אחריותו הרחבים, בלתי נמנע שיבוא לידי טעות.
השאלה, כיצד נוהג הנשיא במצב זה? אם מקבל על עצמו את האחריות ומודה בטעות, מוכן לתקן ואף באופן פומבי בכך שמביא קורבן למשכן (או למקדש) מקום שיש בו קהל רב – אז דור שיש לו נשיא כזה, אשריו שהוא נתברך במנהיג ראוי ואחראי.
ולכן, "אם" = יתכן – יש אפשרות אך לא הכרחי שאדם יחטא. "כי " במקרה שיש חטא אך לא מההכרח שיהיה.
אבל "אשר" אצל הנשיא מניח בוודאות כי יחטא ולכן כאשר הוא מודה ומביא קורבן, מתוודה על חטאו בציבור, אזי קיימת סבירות גבוהה שיתקן מעשיו ולא יחזור על טעותו.
אחריות הוא הבסיס לסמכות. יתכן וסמכותו של מנהיג והכח שבידיו מעניקים לו תחושת שכרון ועוצמה כי "מותר לו הכל" ובכלל זה, לנהוג מעל החוק ונגד הנורמה בתחומי חברה, כספים ויחסיו אל הזולת (ולצערנו דוגמאות אקטואליות יש למכביר).
בהקשר זה, במבט מפוכח, בארגונים ישנה ציפייה להצלחה, תמיד "ללכת על בטוח" ולכן לרוב אין מקום לכישלונות. עם זאת, אין חדשנות במקום שבו הכל בטוח. ארגונים לא מספיק כנים לגבי האפשרויות של כישלון ולמידה. כדי ללמוד מהניסיון יש לעודד למידה מטעויות ולחלוק את לקחיהם עם חברי הארגון תוך אימוץ גישה ארגונית המאפשרת חופש לטעות מבלי להיענש . זה נכון לגבי העובדים, המנהלים וגם המנכ"ל כאמור: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא".
 
 
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליחבעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי והעצמת מנהלים ובהובלת תהליכי שינוי ושיפור ביצועיםהמניבים שיפור בתוצאות העסקיות. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.

שבת שלום ופורים שמח