(אגרת של הרב יובל שרלו ראש  ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול לרגל יום העצמאות תשע"ו
לתלמידי הישיבה, בוגריה, וידידי הישיבה).
 
יום העצמאות הרי הוא כראש השנה למדינת ישראל. זהו יום שמחה עצומה על מה שזכינו בו: לשוב להיסטוריה, ולהיגאל ממצוקות הטלטלה מארץ לארץ; לשוב לארץ ישראל, להתנחל בה, ליישב אותה, ולהפריח אותה מחדש; להקים את העצמאות הלאומית שלנו, והילחם על שלומנו וטובתנו; לכונן את חיינו במו ידינו; ולעצב את המוסדות המרובים של המדינה העוסקים בתיקון עולם, בצדק חברתי, ברפואה ציבורית, בחינוך לכל ובעוד שאר היסודות הבונים את עולמנו; לקיים את עולם תלמוד התורה הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל; ועוד שפע עצום של ברכה.


פעם בבני ברק נראתה אחרת ביום העצמאות

איזו זכות עצומה נפלה בחלקנו לחיות בדור המיוחד הזה; איזה חסד אלוקי עצום נגלה עלינו בעשרות השנים האחרונות; איזה אושר נגרם כשאנו מצליחים לרחף מעל מדינת ישראל ולראות מלמעלה את שנוצר בה, במעשי אדם ובחסדי שמיים; מה מביאה בכנפיה היכולת להתנער ביום העצמאות ממצוקות הקיום המתמידות, ולהיות מסוגלים להתפרץ בשמחה עצומה, כשאנו מתבוננים בעין הטובה והמבורכת על שמתחולל כאן. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שמבין כל דורות שלשלת עם ישראל אנו אלה שזוכים לראות בכל אלה, להיות שותפים בכך.

הבה נברך בשם ובמלכות את ריבונו של עולם על כך; הבה נברך האחד את השני בברכה המבטאת את השמחה הגדולה על כך; הבה נברך את מדינת ישראל ונתפלל לשלומה ולטובתה; הבה נקבל על עצמנו להביא ברכה בקיום הזה, בין לעם ישראל ולשאר אזרחי המדינה, ובין בחתירה מתמדת להביא ברכה לעולם, בדרכו של אברהם אבינו: ונברכו בך כל משפחות האדמה". הבה ונעצים ביום זה את המחבר והמאחד, המביט בעין טובה על המציאות המופלאה הזו, ומטמיע את משמעותה בתוכו. ובעיקר – הבה נחלום, ונקבל על עצמנו גם לממש את החלום הזה, על הפיכת המדינה למקום המגשים עוד יותר את הטוב והישר בעיני ד'.



היות יום העצמאות מעין ראש השנה למדינה מדגיש גם את הצד השני שבו – יום חשבון נפש, בו אנו מביטים על המתרחש בעולמנו הממשי, ומחפשים את נקודות התיקון העיקריות שצריך לחיות בתוכן. אני מבקש להעלות השנה את מה שנראה בעיני כאחד הדברים המסכנים מאוד את קיומנו המשותף, לא בשל האויב החיצוני שבכל דור ודור מבקש לכלותנו, אלא בשל תהליכים המתחוללים בתוכנו, והמאיימים להחריב אותנו מבפנים.

עולם הדיבור הוא היצירה המופלאה המביאה את המיוחד שבאדם לידי ביטוי. בבריאת האדם מציין אונקלוס כי ייחודו של האדם הוא בהיותו "רוח ממללא". הדיבור הוא נקודת ההשקה בין מה שמתחולל בפנימיותו של האדם, ואינו חשוף לאנשים אחרים, לעולם הממשי, בו הדברים נחשפים ומוגשמים. בנקודת ההשקה הזו מתחוללים את סוף דברים: מחשבותיו של האדם מתגבשות, והוא מבטא אותן בפועל; עולמו הפנימי והרגשי מתגבש לתופעה שמאפשרת לבני אדם להתקשר בה וכדו'. זהו החיבור הגדול שבין פנים האדם ובין הסובב אותו. ביחסים שבין אדם לחברו – הדיבור הוא אחד הכלים העיקריים המאפשרים התקשרות, הבעת אהבה, מיצוי מחלוקת וליבון סוגיות רבות, תפילה משותפת, ועוד ועוד. כמובן שבעוסקנו בדיבור בהיבטים אלה – הדברים נכונים גם לגבי כתיבה, או צורות אחרות של הוצאה מן הפנים אל החוץ.

אחד היסודות הגדולים שלמדנו בישיבה הוא שכל אור גדול מלווה בצללים גדולים בעוצמה זהה. ואכן, "מוות וחיים ביד הלשון". הדיבור הוא גם כלי הביטוי העיקרי של הרוע, של הממאיס, של הכעס, של הלשון הרעה והלבנת הפנים, ושל כל הדברים הנוראיים שנפש האדם מקיימת בתוכה. ירמיהו הנביא קונן על חברה שבה הדיבור הפך לכלי הרוע: " מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים, עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ, כִּי מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ, וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ, נְאֻם-יְהוָה. אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ, כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ...".

האם אנו מתקרבים למציאות נוראה זו? בשנים האחרונות אנו הופכים את שדה השיח הציבורי למקום בו המבקש לקיים בעצמו את "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה...בקש שלום ורודפהו" פוגש מציאות בלתי אפשרית. השיח הציבורי הפך להיות אלים מאוד מאוד. בין כשהוא מתרחש במרחב הציבורי ובתקשורת, בין שהוא מתרחש ברשתות החברתיות, וכדו'. הוא מוצף רוע, שקרים, עלבונות, דציבלים וירטואליים בעוצמות מחרישות דעת, לשון הרע, הלבנת פנים, והרבה הרבה ניסיונות השתקה והרחקה. שכחנו את תפקידם הגדול של ההקשבה, הליבון המשותף, יכולת ההשתנות, הפשרה, ההכרה שלא כל האמת נמצאת במקום אחד, ושל כלים אחרים שהם נשמת אפה של החיוביות שבקשר שבין בני אדם, והפכנו את רשות הרבים הציבורית לשדה קרב.
זה מסכן אותנו. זה מסכן אותנו כי אנו נעשים רעים האחד לשני; זה מסכן אותנו כי הדבר משטח את הדיון הציבורי; זה מסכן אותנו כי אנו נמצאים במרחב של פירוד ופילוג; זה מסכן אותנו כי דווקא האפשרות להביע את העמדה החריגה והאחרת היא הפותחת שערים חדשים למחשבות חדשות; זה מסכן אותנו כי הדבר גורם ליותר מידי אנשים לרדת – בין לרדת למחתרת, בין לרדת מהשיח הציבורי, בין לרדת מהמדינה; ובעיקר – אנו מחמיצים את העולם המופלא שיכול להתחולל בכוח הדיבור, אפילו בין בעלי מחלוקת. קשה לי להמעיט בקריאת הסכנה הגדולה, שפועלת כמעין כוח צנטריפוגלי, ומאיימת למוטט את הגרעין המשותף שבנו, ולהפוך אותנו לאויבים חס ושלום האחד לשני.

לקראת שנת העצמאות החדשה אני מברך אפוא את כולנו כי נזכה להשיב את השיח הציבורי למקומו הראוי, ולדרכים החיוביות המעצבות אותו. שנאפשר מחלוקת – בלי לפגוע; ביקורת – בלי להשפיל; הבעת דעה – בלי להחריש; דיון ציבורי – בלי לאיים; מפגש – בלי לבקש לברוח ממנו, ונקיים בעצמנו את דברי הנביא: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהו, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל-תֶּאֱהָבוּ...".

שנת עצמאות מבורכת