בפרשת "אמור" נאמר בפרשה "ובבשרם לא ישרטו שרטת". הפרשה באה ללמד אותנו שאסור להטיל בבשרנו מום כאות אבל על קרוב שנפטר. המסר שניתן לחיים הוא: גם אם נפטר אדם שהיה חשוב ויקר לנו ביותר, אסור לנו לפצוע את הגוף שלנו. זאת משום שמותו של אדם לא ממעיט מערכו של החי. חייו של כל אדם חשובים כשלעצמם, והם עומדים ביחס ישיר לאלוקים. אל לנו להחליש את גופינו מתוך אבל על אדם קרוב, להיפך - דווקא האובדן מחייב אותנו להכפיל את מרץ חיינו, שהרי עלינו למלא את החלל שהמוות הסב לעבודת ה'. התורה רוצה ללמד אותנו שעצבות גורמת לאדם להתכנס אל תוך עצמו, להסתגר, להרחיק אנשים מעליו, והעצבות "נועלת" את ליבו לבל ירגיש שום הרגשה נוספת. מצד שני, כשאדם מרגיש שמחה, הלב של האדם מתרחב ומוכן לקלוט עולם ומלואו. הוא יותר מרגיש את הזולת, הוא נותן, תורם ומעניק לאחרים, ומעוניין לשתף אחרים בשמחתו. לכן התורה מורה לקרובי הנפטר ללכת בשביל הזהב. מצד אחד להביע את רגשות האבל, ומצד שני להישמר מפני איבוד חדוות החיים. שתמיד נראה את חצי הכוס המלאה של החיים. 

תורת "הארגונים"
משימה קשה-לשון רכה

 
לא פעם אנו המנהלים מתלבטים איך לרתום עובדים למשימה מורכבת וקשה? כיצד נכון להציג בפני העובדים אתגר יוצא דופן? אופן הצגת האתגר הוא מהותי, שכן הוא זה שיעורר את המוטיבציה וההנעה או לחילופין יעלה את מפלס ההתנגדויות והתסכול. כאשר משימה מוערכת כקשה מאוד, הסיכוי לקבל ביצועים טובים והשגת היעדים היא בתנאי שהעובד מקבל אותה ומאמין בתפוקותיה. האתגר הניהולי-מנהיגותי אם כן הוא להוביל את התהליך כך שהעובד יזדהה עם המטרה וירצה לתרום מכישוריו וממרצו להשגתה.
איך?
פרשת השבוע, פרשת אמור, מתייחסת לסוגיה זו בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א, א').
הפרשה פותחת במילה "ויאמר". בכל פרשיות התורה, ישנן שלוש פרשות בלבד הפותחות במילה "ויאמר":

1. פרשת לך-לך "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א').
2. פרשת בא "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י', א').
3. ובפרשתנו בפסוק לעיל.

נשאלת השאלה המעניינת,
מדוע דווקא פרשות אלו נפתחות כך, ולא בפתיחה הנפוצה יותר "וידבר"?
נסביר,
השימוש בפועל "וידבר" מורה על דיבור קשה ובוטה כמו שנאמר על ידי אחי יוסף אל אביהם "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" (בראשית מ"ב, כ"ט).
מסיקה הגמרא (מסכת מכות דף י"א עמוד א') "מכאן, בכל מקום שנאמר דיבור –לשון קשה הוא"
לעומת זאת "ויאמר" לשון רכה ונעימה כפי שנאמר "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות י"ט, ג), בית יעקב = הנשים, דיבור בלשון רכה.
המשותף, אם כן, לציוויים בשלושת הפרשיות לך-לך, בא ואמור , הוא כי מדובר באתגרים קשים ומורכבים:

1. לך לך אברהם מצטווה לעזוב את משפחתו, מולדתו וארצו – ללא ידיעה לאן פניו מועדות וזאת בתקופה שהמשפחה היוותה עוגן מרכזי בחיי האדם שכן המשפחה על כל ענפיה חיה יחד כשבט.
2. בא משה מצטווה לבוא אל פרעה ולבקש ממנו לשלוח את עם ישראל מארצו. זאת בשעה שהוא יודע מראש כי פעולה זו נדונה לכישלון וכי פרעה לא ישמע אליו.
3. אמור הכוהנים מצטווים לא להיטמא ולהתאבל על קרוביהם כדרך כל אדם.

ללא ספק מדובר בציוויים קשים ומורכבים. ניתן היה לחשוב כי בשל הציווי הקשה היה ראוי לדבר בלשון קשה וסמכותית כדרך יעילה לאכוף את הביצוע. עם זאת, התורה מנחה אותנו, לכאורה נגד הציפיה ההגיונית והסבירה, שבמקרים בהם אנו דורשים מאדם לנהוג כנגד הסבירות יש להקפיד ולדבר עימובלשון רכה ונעימה לבקש בנחת מבלי להפעיל כח סמכותי ודיבור קשה. לשון רכה, אם כן, היא המפתח לרתום אנשים להשגת תוצאות מעולות לאורך זמן במיוחד במקרים מורכבים ומאתגרים.
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו. מר יוסף אלמליח וגליה אלימלך הרמן

שבת שלום ומבורך