הרבה מהסערות הפוליטיות בתכל'ס הן כסערה בכוס מים. מנענעים, מוציאים קצת את העצבים, ובעיקר – זוכים בכותרות, בראיונות וב'שכוייח' עם טפיחה על הכתף, ובסוף, העניינים מסתדרים. כך עומדת להסתיים לה סערת חוק המקוואות של ח"כ גפני, חוק שהפך כזכור את מתכונת החוק מהקדנציה הקודמת, ועשה הרבה בלגנים בשתי הסוגיות המרכזיות שבו; טבילת  מתגיירים בגיור רפורמי וטבילת נשים 'כשרות' הבוחרות לטבול שלא לעיניה הבולשות של הבלנית. ביום שני השבוע אישרה ועדת הפנים של הכנסת את החוק הזה בקריאה טרומית, לאחר שגפני מזה וחברות הכנסת שולי מועלם (ביתיהודי) ורחל עזריה (כולנו) מזה – הגיעו להבנות, כדלקמן: החוק יקבע שטבילה צריכה להיות עפ"י הנחיות הרבנות הראשית, מה שאומר שרפורמים לא יוכלו לטבול שם, אך גם להם נמצא פתרון האמור לספק את בג"ץ שנדרש לנושא בעתירה של 'כולנו' – המדינה תבנה על חשבון הסוכנות היהודית בין 2 ל-4 מקוואות עבור ציבור זה (האם בכך אין משום 'הכרה' בהם? ובתכלס', טבילה שלהם במקווה רגיל הרי אינה פוסלת אותו, אז מה הרוויחו מכך? אבל בשביל 'שלום בית' בוועדה – כך הסכימו, למרות שגפני בחוץ אומר: מתנגד). ובאשר לנשים החפצות בטבילה אינטימית ללא עין בוחנת? "המטרה היא להמשיך את העובדה שטבילה היא עניינה של האשה הטובלת...החוק יתקדם בהכנסת השינויים הנדרשים ובפעולה משותפת", אמרה מועלם, ופירוש רש"י שלנו הוא: שאף אחד (אחת) לא יעמוד בדרכן. גם כן משהו.
מי שלא אהבה את ההתקדמות הזו היא חה"כ עליזה לביא מיש עתיד, יוזמת החוק הקודם שנמחק עתה. לביא טוענת כי החוק החדש עוקף בג"ץ בניגוד להתחיבות של 'כולנו', סובל מכשלים חוקתיים משמעותיים, מנוסח בעמימות והוא כתם נוסף על יחסי דת-מדינה ויריקה נוספת בפניהם של יהודי התפוצות וציבור הטובלות. מה שמוכיח, שהכל הוא בעיני הקורא.
כך או כך, הכל שם הסכימו כי החלת החוק תידחה בתשעה חודשים. בפועל, מה שסוכם שם היא פשרה. באחד משיעורי תיקון ליל שבועות שהשתתפתי, העביר עו"ד איתן אדלשטיין שיעור על 'גישור – צדק או פשרה'. לאחר שקלא וטריא האם פשרה מותרת (באילו תנאים) , אסורה או אולי אף רצויה (באילו תנאים), (סנהדרין, הרמב"ם, שו"ע ועוד), הביא גם ציטטה מדברי השופט טירקל, שקל להתחבר אליה ולוואי שנבחרי הציבור יאמצוהו. וכה אמר: "לדין – פנים זועפות, לפשרה פנים שוחקות. הפשרה מאירת פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית מזעיפה, בדרך כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה". אגב, 46% מהתיקים בבית המשפט בישראל מסתיימים בפשרה, ב-20% מהתיקים העתירות נמשכות תוך כדי הידון, ורק בכ-34% אחוז מהתיקים נדרשת הכרעת דין של השופט.
**
 
 
בתי הדין הרבניים הם אחד הגופים שהתקשורת בכללה אוהבת לבקר ולחפש בה פגמים. גם אנחנו לא שונים בזה (סובייקטיבית: ופעמים הרבה יש לנו סיבות מאוד טובות לכך). אז הנה, יש לנו הזדמנות להגיד עליה גם מילה טובה, אז בטח שלא נחמיץ אותה. ובכן, סוגיית הנשים העגונות היא כאובה מאוד, והחוק הישראלי וכן בתי הדין הרבניים מאפשרים סנקציות חריפות על בעלים המעגנים את נשותיהם, ובכלל זה ביטול רישיון הנהיגה, ביטול כרטיסי האשראי, איסור יציאה לחו"ל וכדומה. אבל מה לעשות ויש בעלים עקשניים כפרד, נקמנים מאוד, שכדי להתנכל לנשותיהם מוכנים אפילו ליישב בבתי הסור לאורך ימים ושנים? בא אחד מבתי הדין הרבניים והעלה נושא זה ואמר כי יש סרבני גט היושבים בכלא ודורשים להשתתף בשיעורי תורה, לקבל אוכל כשר וכדומה – והביע מורת רוחו מכך. ועדת השרים לענייני חקיקה מוקדמת קיבלה השבוע הצעת חוק של שולי מועלם ותנועת הנשים 'אמונה' לפיה יישללו מאסירים סרבני גט כל הפריבילגיות הניתנות לאסירים דתיים כגון מאסר האגף התורני, שיעורים תורניים, היתר להחזיק ספרים תורניים וכן קבלת אוכל בכשרות למהדרין. לאמר – אתה מאמלל את אשתך – לפחות אל תעטה על עצמך הילה של צדיק.

צילום שער אילוסטרציה: morguefile