מעניין. עבודות התשתית ברכבת ישראל נמשכו בשבת שעברה, השמיים לא נפלו ואפילו הסיעות החרדיות לא הניחו מכתבי התפטרות מהממשלה. כך ברכבת, כך גם בעשרות גופים ממשלתיים כמו בתחומי המים, החשמל, התשתיות וכדומה, שזה עשרות שנים מתבצעות בהן עבודות 'הכרחיות' גם בשבתות. החברים בשחור קיימו את חובת המחאה, עשו קצת שרירים, קיבלו כותרות וחזרו לשגרה. עד הפעם הבאה, שמן הסתם תהיה בעיתוי קרוב. שכן המוקשים ביחסי חרדים-מדינה -  רבים ומגוונים, וחלקם ממש ממש על הסף. ולפני שננסה לצלול לכמה מהם, נדגיש שכתבנו 'יחסי חרדים-מדינה' ולא דת-מדינה, כי ברבים מהמוקשים האלה, 'הבית היהודי', ממשיך דרכה של המפד"ל המיתולוגית, (כן, זו שבזמנו פרשה מהממשלה בגלל כניסת טקס חניכת מטוסי האפ-15 לתוך שבת) לא רק שלא מקדש מלחמה בנושאים אלה, אלא שומר על שתיקה, ולענ"ד לא רק בגלל הרצון שלא להסתבך בפטפטת מיותרת שתרחיק מהם כמה קבוצות באוכלוסייה. לא שאלתי את בנט או את שקד, אבל תחושת הבטן שלי היא שבינם לבינם, כשהם שמים על כף אחת את היקף עבודות התשתית ברכבת בשבת ובכף שנייה את הטרחה, הבלגן והכאוס לכ"כ הרבה אזרחים באם העבודות האלה לא יתקיימו בשבתות, ברור לי מה הם היו מצביעים בהצבעה חשאית, לו התקיימה.
נושא ישן-חדש עם כמות נדיבה של חומר בעירה הוא מתווה הכותל אותו אישרה הממשלה, אבל נתקל בחומה בצורה של הסיעות החרדיות, שגם בו מנפנפות כ'סדין אדום' (תחזיקו אותנו, נתפטר מהממשלה) כלפי הקודקוד נתניהו. השבוע, תוך כדי דיון בעניין אחר (מי יישב בהנהלת קרן מורשת הכותל), השמיעה נשיאת בית משפט העליון, השופטת מרים נאור, (קצת מ...) מה היא חושבת על התנהלות נתניהו וממשלתו בעניין מתווה הכותל. עוד לפני שב"כ אחד הצדיים פתח את פיו, השמיעה השופטת נאור קול מחאה שהדהד מקצה האולם ועד קצהו על הממשלה ואמרה שנושא מתווה הכותל (שכאמור, כלל לא היה נושא הדיון הפעם) נסחב עד בלי קץ ובלי גבול, דברים לא זזים, ונראה כי הם שם בממשלה מצפים מבית המשפט להוציא את הערמונים מהאש, בעוד זה תפקיד הממשלה. המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין תהה בהתייחס לזה ששר הדתות, אזולאי, לא חתם על תקנות בהמשך לאישור מתווה הכותל בממשלה, האם אזולאי מצפה שמישהו אחר (בית משפט? מ.ז.) יעשה את מה שהוא (אזולאי) אמור לעשות, וניתן היה להבין מדבריו ש...כבר היו דברים מעולם וכשצריך, בית המשפט חותך. שופט אחר אף התבטא בדיון שלא ייתכן שכותרת בעיתון חרדי תכופף את הממשלה ותגרום לה שלא לבצע החלטה שקיבלה. בקיצור – חם שם, הכיוון ברור, והנה לכם עוד תבשיל שהחרדים יתקשו מאוד לבלוע בלי להקיא.
סוגיות אלה ואחרות (גיורים/ בתיה"ד הרבניים/ הכשרויות/ גיוס חרדים/ לימודי ליבה ועוד ועוד) מעלות שוב את סוגיית יחסי שבין דת- מדינה, ואת השאלה הנוקבת האם  וכיצד ניתן לקיים מדינה ריבונית תוך כדי שמירה על צביונה היהודי של המדינה. כולל בצבא, במערכת הביטחון, החשמל, הבריאות, ובכלל. ומה אם לא ניתן? נוותר על המדינה? נוותר על ההלכה? או אולי נכון לוותר על שותפות החרדים בניהול המדינה ומעורבותם בהתפתחותה?
ממש לא. אלפיים שנה חיכינו, וב"ה זכינו למדינה משלנו. התקבצנו כאן מכל הגוונים, גלויות, השקפות עולם, מה שתרצו. נאהב אחד את השני או לא, נסכים האחד עם השני או לא, אחים אנחנו, ואחים לא בוחרים. אני יודע שזה נשמע אוטופי, אבל דומני שדווקא כיום, כאשר בצד החרדי המושג 'גדול הדור' נשחק וההליכה אחרי ה'גדויילים' (מי בדיוק נחשב שם היום כ'גדול הדור'?) כבר אינה כפי שהייתה פעם, וכאשר באותה השעה גם העומדים בראש המחנה הפוליטי ה'סרוג' הם אנשים פרקטיים המעורים בחיי המדינה כולה ולא בכל דבר ועניין הולכים לבקש רשות / אישור מרב זה או אחר שמול עיניו רק ההלכה כפי שהוא מפרש אותה ולא ראייה של הנהגת מדינה (להיוועץ? מצוין וראוי), אולי הגיעה העת  לנסות  לגבש  נוסחה לדו קיום בשלום בין הערכים המתנגשים בסוגיות, עמן יוכלו גם אם בדוחק, לחיות הן הציבור הדתי לגווניו, הן רוב רובו של הציבור החרדי שמחפש להיות חלק מהחברה כאן (עובדה – יותר ממחצית הגברים החרדיים כבר עובדים, אלפי צעירים חרדיים חובשים את ספסלי המכללות והאוניברסיטאות) והן הציבור המכונה חילוני הלא מיליטנטי. זו יכולה להיות שעתם הגדולה של רבנים בעלי כתפיים גדולות בתורה ובהלכה, רבנים המעורים בחיי המעשה, ואנשי רוח שונים, שיתמודדו  לעומק, עם הרבה רגישות וקומונסס, שכל והכלה,  עם הסוגיות הנוקבות הללו, ויציעו " נוסחה גואלת " שתהיה קבילה  על כלל ישראל לפלגיו ומחנותיו, גם אם  קבוצות שוליים  יסתייגו.
אי אפשר שלא להזכיר בעניין זה את אמנת גביזון- מדן, הכוללת המלצה על סגירת בתי עסק בשבת מחד גיסא , ועל היתר לתחבורה ציבורית  מוגבלת ופתיחת מקומות בילוי בשבתות מאידך גיסא. וכי יעלה על דעת איש שהרב יעקב מדן, תלמיד חכם מובהק ומראשי ישיבת הר-עציון , יתמוך מלכתחילה בהיתר לתחבורה ציבורית בשבת? מן הסתם, בחתימתו על האמנה הזו עשה שיקולים של  מדיניות הלכתית  המביאה בחשבון את כלל הנסיבות והאילוצים  הרלבנטיים הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט הישראלי-חברתי, כשחוסנה ולכידותה של החברה הישראלית הובאה בכלל השיקולים ההלכתיים שעמדו לנגד עיני הרב מדן. וכי ניתן להעלות על הדעת שהראשית לישראל, בהרכבה הנוכחי, תוכל להתעלות לשיקולים כאלה? ממש לא. בהודעה שפרסמה השבוע מעלה הרה"ר את חשיבות קדושת השבת ושמירתה (מה שנכון), קוראת "לחזק את עמידתנו למען קדושת השבת, להשתדל למנוע אפשרות שח"ו השבת תחולל בראש כל חוצות" (מה שנכון) וכדומה, כל מילה בסלע. אבל אין אף מילה על הצורך לשבת, לשמוע, לבחון מה כן ניתן לעשות. מעין – לא שמעתי (את הקולות של מיליוני חילוניים בישראל), לא ראיתי - את ההפגנות שלהם, את התבטאויותיהם ברשתות החברתיות ובכלל נגד הדת והדתיים ותחושתם מה שנראה בעיניהם ככפייה דתית עושה לעמדתם ביחס לדת ישראל ולמסורת, - לא ידעתי. האמת, הזוי לצפות מרבנים, בטח מהמכהנים ברבנות הראשית לישראל, שיתנו יד רשמית ל'ויתורים' בשמירת השבת הציבורית, מעין 'הכשר' לחילול שבת. בהגינות – אין לצפות מהם לכך. הם רבנים, ועוד מכובדים, וסביר שההלכה ורק ההלכה לנגד עיניהם. אבל, לכל הרוחות, ובחסדי השם, צריכים לנהל פה מדינה, לא? ומה לעשות, לא תמיד זה מתיישב במאה אחוז עם ההלכה לדקדוקיה ופרטיה. מה עושים כשיש פלונתר? או שפורמים אותו לאט לאט, בסבלנות, כדי שהקשר ייפתח ולא יתהדק, או שהולכים בנעל עם קשר בלתי פתיר, והאצבע לוחצת וכואבת. תבחרו.


(המאמר הנ"ל מופיע, בשינויים קלים, בעלון 'שבתון' )