"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ". רבי עובדיה ספורנו זצ"ל  מצביע על המילה "מכם" כנקודת מוצא למטרת הקרבת הקורבנות. מילה זו נראית לכאורה מיותרת בפסוק, שהרי ניתן היה לומר בפשטות "אדם כי יקריב קרבן לה' ". אלא מרמזת התורה שהקרבת הקרבן צריכה להיות "מכם" - מעצמכם. "קרבן" מלשון "התקרבות", הקרבן האמיתי הוא כאשר אדם מקריב ממנו מעצמו. כלומר, בהקרבת הקרבן חשובה הצורה, ואם הקרבן בא "מכם", מה"אני" של המקריב, הרי זה "קרבן לה' ". מטרת הקרבן היא לבטא במציאות את קרבת האדם לקב"ה, וקרבן שאינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין לה' יתברך חפץ בו. כפרת הקרבן תלויה, איפוא, בעבודת הלב, ולא הבשר והדם - הן הם יכפרו עוון. כיום, מאז שנחרב בית המקדש ואין לנו קרבנות, התפילות הם תחליף לקרבנות, ונשלמה פרים - שפתינו, עבודת הלב היא התפילה, שעיקרה בשבירת הלב והכנעתו. שנזכה לדעת להכניע את ליבנו תוך כדי תפילה לפני השם יתברך והקב"ה ישמע תפילתנו וימלא בקשתינו באהבה ובשמחה. 


HOW MUCH IS TOO MUCH?
על מידתיות ופרופורציות
רוב המנהלים והעובדים מתמודדים עם שגרת עבודה עמוסה, הכולל גם קושי 'להרים את הראש' מעבר לשוטף וחוסר יכולת כנה לקיים איזון בין עבודה לחיים (משפחה, ספורט, פנאי, תחביבים וכו'). לעיתים נדמה כי רוב החברות, ללא קשר לתחום עיסוקן, פועלות באופן שמזכיר חדר מיון. שכן, לא מעט מנהלים ועובדים משקיעים את רוב משאבי היום לכיבוי שריפות בעבודה השוטפת ולמשימות דחופות ולא מתוכננות מראש. נראה אם כן ששגרת יום העבודה בארגונים רבים, מתנהלת בתוך עומס ולחץ משימות כמעט תמידי.
אמנם קיימות שיטות להתמודדות עם עומס ובכלל זה מיסוד ומיכון תהליכים, ניהול זמן, תיעדוף משימות והקצאת זמן לנושאים ניהוליים. אך ראשית חכמה – לקחת את הדברים בפרופורציה! לבחון את המשמעויות של כל משימה ואת משקלה היחסי בהקשר הכולל של הדברים ועל פני טווח של זמן.
 על כך בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, שם נאמר:
"כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה–לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ:  כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא ב, יא)
הפסוק מתאר את קורבן המנחה אשר לרוב מורכב משמן, סולת ולבונה –
אך מוסיף אזהרה תמוהה =
שלא להקטיר שאור ודבש
השאלה הנשאלת כמובן, מה טעם נפסלו שני אלה לקורבן?
שכן השאור המחמיץ את העיסה, ודבש הפירות מהווים שני יסודות במזונו של האדם = הלחם והפירות. לכאורה ניתן היה לחשוב שהאדם יראה חשיבות בהקרבתם כאשר בא להודות ולתת מנחה. יתרה מכך, בר קפרא בברייתא דפיטום הקטורת, מתאר כי הוספת דבש לקטורת היה מעניק לה ריח נפלא.
הסבר אפשרי לטעם איסור השאור והדבש הוא — ללמדנו את עקרון המידתיות –
עפ"י המילון, מידתיות הוא מושג המתאר שמירה על יחס נאות בין המטרה של נקיטת צעד כלשהו לבין התוצאה וההשלכות (החיוביות והשליליות) של צעד זה.
קורבן המנחה כאמור הוא צנוע במרכיביו וכולל כמות סימלית של סולת, שמן ולבונה. כשמביאים קורבן מנחה אין צורך בהפגנת עושר או הגזמה אלא יש להביאה במידתיות ומתוך רצון וענווה, כפי שמרומז בשאור ודבש.
שכן בעוד הדבש רומז למאכלים מתוקים וטעימים, שאדם רוצה ומתאווה להם.
השאור, רומז על תפיחת העיסה מעבר לכמות הקיימת כדוגמת הגאה והיהיר.
הדבש והשאור, אם כן, רומזים לשתי תכונות שיש לבטל כשמביאים קורבן מנחה את התאווה (דבש) ואת הגאווה (שאור).
מנגד, כאמור יש להקפיד על עקרון המידתיות. כדי לתמוך ברעיון זה, נצטווינו בהמשך להקריב מלח עם כל קורבן, "עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח" (ב, יג). גם המלח רומז  על מידתיות, שכן, הגזמה בשימוש בו יקלקל את האוכל ובמיעוטו, האוכל תפל.
סוד החיים הבריאים , אם כן, הן מבחינה פיזית (הדבש)  והן מבחינה רוחנית (השאור) הוא הפרופורציה והמידתיות, או בשפת המילון שמירה על יחס נאות בין המטרה לבין התוצאה והשלכותיה.
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים ומגוון חברות ובהובלת תהליכי שינוי ושיפור ביצועים המניבים שיפור בתוצאות העסקיות. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.