עוד לא יבשה הדיו מהסערה התקשורתית על דברים שאמר הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה בעלי, וכבר נחתה עלינו הסערה בעקבות 'הגיגיו' של אחד, יוסי קליין, מ'העיתון לאנשים חושבים' 'הארץ', הרואה בנו ה'סרוגים' כמסוכנים מהחיזבאללה ושאר התבטאויות שהנייר, לו שאלנו אותו, היה מתבייש להכילו, לכן לא נחזור עליהן. אז כמו כל דבר, השאלה היא איך לוקחים את הדברים. אפשר (ואולי עדיף?) לא להתייחס אליהם (אז מה אם מישהו, אפילו שהוא עיתונאי כתב ככה), אפשר להתעצבן עליו ועל עיתונו ('סרוג' שמשלם על מנוי לעיתון 'הארץ' מממן את משכורותו של קליין כמו גם של 'אוהבי ישראל' אחרים שם כגדעון לוי ודומיהם), אפשר ל'החזיר לו' בשלל 'מחמאות', אפשר לקיים דיון עד כמה עקרון 'חופש הביטוי' גובר על נאצה והסתה, ועוד אפשרויות. מן הצד השני, חצי הכוס המלאה, אפשר גם להתבשם מדברי ההלל שקיבלה הציונות הדתית כתגובת נגד למאמר הזה מגורמים פוליטיים מהמרכז וימינה. מי שירצה יוכל למצוא גם נחמא פורתא אולי גם מההרגשה לכמה דקות שהנה אנחנו, חרף כל המחלוקות הפנימיות במגזר, חזרנו להיות 'משפחת הציונות הדתית' בדגש על 'משפחה'. ככה זה כשאנחנו מותקפים. העדר מתכנס פנימה.

לטעמי, אמנם קליין חצה בהגיגיו את גבול ה'טעם הטוב' (ובמקרה הזה הטעם הרע), ואישית אני מצטרף לכל דבר גינוי והוקעה הן לדבריו והן לכך שעיתון 'הארץ' לא שלח את המאמר ל'תיקיית הזבל'. אך יחד עם זאת, ובעיקר מכיוון שקליין לא בודד בעמדתו (תמצאו כאלה לא רק בין כותבי 'הארץ'. רן אדליסט ב'מעריב' לא רחוק הרבה, ודי להביט ברשתות החברתיות כדי להבין, שקליין וחבריו המתפרנסים מהעיתונות, אינם 'קולות בודדים במדבר').
אפשר להגיד: מה אכפת לי, הם מפחדים מאתנו? שיפחדו. זבש"ם. ואדרבא. ככל שישנאו אותנו ויפחדו מאתנו – נעלה ונפרוץ. אבל אפשר גם אחרת. לעצור לרגע ולשאול: למה זה? איך הגענו כאן, 70 שנה בלבד אחרי הקמת המדינה עליה חלמו אלפי שנים, למצב שכזה, שאחד רואה בשני סכנה לעצם קיומנו כמדינה וכעם? אפשר להיות אדיש למצב שכזה? לא מחייב חשיבה?. (נזהרתי שלא לכתוב 'חשבון נפש'?). אתם יודעים מה, לא – היכן (אם) טעינו (בהתנשאות העגלה המלאה על הריקה? בהתמקדות כמעט רק בנושא יש"ע בזירה הפוליטית? בהסתגרות ביישובים/ שכונות הומוגניים, כמה שיותר סטריליים מהחילוניים?/ בבתי"ס ותנועות נוער נפרדות, כמובן). אולי שווה חשיבה רק – אם ומה ניתן וצריך לעשות כדי לשפר את המצב? שהרי, אך טבעי הוא שיפחדו ממי שאינם מכירים כמעט כלל ואת כל הידע שלהם הם שואבים מהתקשורת המגמתית והצבועה כמעט תמיד בצבע אחד. עם יד על הלב, לכמה  מבני החמישים פלוס שבנינו יש חברי אמת חילוניים, שקופצים אחד לשני (כן, אפשר להסתדר עם חד-פעמי ועוגה שנקנתה בסופר), יושבים יחד ב'פרלמנט', וכדומה? יהיו בתוכנו כאלה שיאמרו 'בשביל מה צריך את זה', שום דבר לא יעזור, שנאה פתולוגית, וכדומה. יהיו שיפחדו מהשפעות שליליות של איזהו קשר. אבל אני מאמין שיהיו גם – ולא מעט – שמתוך אמונה בחשיבות האחדות בעם הזה, יסכימו לעשות 'טיים-אווט', חשיבה ואולי גם איזה ראסטארט חדש. הרב אביחי רונצקי, לשעבר הרב הצבאי הראשי,  שעות ספורות לפני שנכנס לניתוח מסובך ביותר,  בריאיון מרתק לעורך אתר 'כיפה' אמר בין השאר:
"בעיני זה הדבר. ה'משימה'.  כל אחד צריך להיות מתאים לפי מה שהוא לתכונות שלו אבל מה שמדבר אלי יותר, כי ככה אני בנוי גם, זה ליצור קשר אישי עם החברה הישראלית. זה שאתה גר שם, שאתה נמצא איתם. גם בצבא ההימצאות הרצופה עם אנשים שאינם דתיים זה קיומי. חלק גדול מהעם שלנו לא מכיר דברים בסיסיים, כמו שאני לא הכרתי בעברי, ששייכים לעולם היהדות זה משהו שלא יכול להחזיק מים. זו מדינה שלא יכולה להתקיים. זה הליבה של הכל.
כשאני חזרתי בתשובה, העם עוד היה הרבה יותר קרוב לצד הלאומי שהוא נובע בעצם שהקשר של האדם לקב"ה עבר לבנים, לנכדים ובהמשך הדרך זה נעלם. המטרה היא לא לקרב ליהדות או לעניינים הלאומיים. עצם החברות החיבור, רקמה אנושית אחת חיה, להיות יותר טוב, להיות לעזר. כשחיים ביחד נוצר חיבור כמו בצבא. אם אפשר היה להעתיק את המודל של הצבא לחיים האזרחים זה היה מצעיד את העם שלנו הרבה קדימה. זו משימת הדור שלנו". לקרוא וליישם.
 
אבל, בואו נקנח את הנושא הזה עם מעט יותר אופטימיות. מסקר המכון למדיניות העם היהודי לשנת 2017 שנערך ע"י מכון פאנלס פוליטיקס בקרב מדגם של 1,300 אנשים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית עולה כי 78% מהיהודים בישראל סבורים שלציבור הדתי-לאומי תרומה חיובית להצלחתה של ישראל.
נתונים נוספים מהסקר מלמדים כי 64% מהנשאלים שמגדירים את עצמם 'חילונים לחלוטין' אומרים שלדתיים הלאומיים תרומה חיובית להצלחתה של ישראל, כמותם רואים את תרומתו החיובית של הציבור הדתי לאומי 83% מקרב החילונים ה-'קצת מסורתיים', 83% מקרב המסורתיים, 88% מקרב המוגדרים דתיים ליברלים, 96% מקרב הדתיים, ו-85% מקרב החרדים. המסקנה? יוסי קליין אולי אינו בודד בעמדותיו, אבל הוא רחוק מאוד מלשקף את המיינסטרים החילוני.
 (פורסם בשבתון 'שמיני' 
צילום אילוסטרציה morguefile