אודי לוינגר
 
כל סדרה שמעמידה בפרונט ארבעה חברים מגולני, כאלה שמייצגים את הפסיפס האנושי הישראלי, חייבת מן הסתם גם גיבור אחד דתי, בדיוק כמו שהיא צריכה אשכנזי עשיר מהרצליה ומפקד נערץ שקוראים לו אזולאי. אבל הדתיות של דובי ב"בשבילה גיבורים עפים" היא לא רק מאפיין חיצוני אלא גם מגדירה אותו ואת כל עולמו. דובי הדתי לא יהיה הלום קרב ולא יהיה הבדחן של החבורה, אלא יהיה "הדתי", כלומר שקול, מחושב, נשוי עם ילדים ועובד בעבודה קלאסית של דתיים – מורה בבית ספר, ובעל יכולת מופלאה לארוז מזוודה בצורה מסודרת שלעומתה אפילו אודטה נראית חיוורת.


צילום: נתאי נצר
וכמובן שקו העלילה הפרטי שלו, במקביל לסיפור המרכזי, יתמקד בדתיות שלו, איך לא? לאורך הסדרה אנחנו מקבלים כמה רמזים על כך שהוא לא בדיוק דתי "לפי הספר", ובפרק האחרון הוא באמת עושה את הצעד, מפסיק לשקר לעצמו ולסובבים אותו, ומוריד את הכיפה בדרמטיות. ומה התגובה של אשתו? דמעות וצעקות? שיחה מלב אל לב? חשיבה משותפת מה עושים עכשיו ואיך נגיד לילדים? מה פתאום, היא מחבקת אותו בשתיקה, בהכלה ובקבלה. הרי ככה זה כשאתה עושה מה שטוב לך בלי לחשוב על אחרים.
ולמה הקטע הזה מבאס אותי? כי הסדרה באמת מצוינת ואמינה וישראלית מאוד, ובפרק האחרון כל קווי העלילה נתפרים בצורה מעוררת תקווה וכל הגיבורים מגיעים לידי הבנה והשלמה. הצופים חווים קתרזיס מהסוף "הטוב" שכל אחת מהדמויות חווה. לאביב ויעלי יש סיכוי, בלי להתעלם מאירועי העבר. נגה השוטרת בוחרת בהכרעה המוסרית וה"נכונה" ולא יורה, דותן מת בצורה הרואית ופוטוגנית בהרבה מגסיסה איטית בבית חולים, ובנדה מבין משהו עמוק לגבי "הבית". ומה הסוף הטוב של דובי? הוא מוריד את הכיפה ומקבל חיבוק מאשתו. ככה, בלי התלבטויות ובלי התנגדויות, בלי דמעות ובלי שאלות, כל כך פשוט וקל להוריד את הכיפה, ושתלך לעזאזל האמא המשובסת והרעה שכבר עשתה בעבר פרצופים ליעלי שהתפקרה.
אני לא מנסה לטעון פה שאין אנשים שעוברים תהליך וחוזרים בשאלה, אבל כואב לי שסדרה כל כך טובה הציגה דווקא דתי שמוריד את הכיפה, והציגה זאת כמין "סוף טוב" לסדרה. זה לא רק חוסר האמינות והפלקטיות בתהליך המזורז והשטחי של הורדת הכיפה, אלא גם הרובד הסמוי והמסר האנטי דתי שמועבר בעטיפה מוקפדת ואיכותית לאלפי צופים (ובהם ילדים ובני נוער) בשעות צפיית השיא.