בהעלותך
הכל אפשרי: בשר בטעם של דג
עפ”י ליאונרד ברנשטיין ‘כדי להגשים דברים גדולים דרושים שני דברים: (1) תוכנית ו- (2) לא מספיק זמן’. קיימת גישה בקרב מגוון ארגונים – שקודם חותמים על חוזה עם הלקוח  ורק אחר כך מנסים להבין את רמת ויכולת האספקה. כלומר, השגת העסקה הינה מטרה בפני עצמה (=מחלקת מכירות) ואספקת ההתחייבויות הינה מטרה נוספת שלכאורה לא קשורה עם הראשונה וכוללת לעיתים התמודדות עם אתגרים כגון לוחות זמנים בלתי סבירים, תקציב דל ותכולות שלא ברור אם יש לארגון את הידע לספקם.
מצד אחד נשמע כמו צעד חסר אחריות, מצד שני, מייצג תפיסה הגורסת כי אין דבר שהוא בלתי אפשרי ושהאילוצים דווקא מהווים קרקע פורייה להעלאת פתרונות יצירתיים, כחלק מההתמודדות עם האתגרים והסיכונים העולים כתוצאה ממצב זה.
על כך בפרשת השבוע פרשת בהעלותך שם נאמר:
“וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם” (במדבר י”א, ד-ה).
מפסוקים אלה עולה השאלה: מה למעשה בקשת העם?
האספסוף מתאווה לאכול בשר. עם זאת, הרי יש להם די בהמות כדי שיאכלו ככל שירצו. וחז”ל גם דרשו שהיו טועמים במן כל טעם שירצו. יתרה מכך, לשם מה מזכירים את הדגים? הרי הם נמצאים במדבר יבש עם מקורות מים דלים, וברור כי לא ניתן להשיג דגים בתנאים אלה.
אם כן, כאמור, מה למעשה העם מבקש?
נסביר,
בני ישראל מבקשים “מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר…אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם” לבשר במצרים היה טעם מיוחד. שכן, השקיית כרי המרעה בוצעה ע”י מי הנילוס שהיה עולה על גדותיו, יחד עם המים עלו הדגים שדישנו את הקרקע. כך שכאשר הפרות אכלו מן המרעה, הבשר שלהם ספג מטעם הדגים – זהו ייחודו של טעם הבשר במצרים וזה מה שביקש העם – בשר בטעם דגים – כמו זה שאכלו במצרים.
ולכן אמרו על הבשר “מִי יַאֲכִלֵנוּ”? אך על הדגים אמרו “זָכַרְנוּ” ולא יאכילנו. שכן הגעגוע הינו לזיכרון של טעם הדגים שתיבל את הבשר.
תגובתו של משה לתלונה זו – איפה נמצא כדבר הזה – כל הצאן והבקר לא יהיה להם טעם דגים (“הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם”, י”א, כ”ב).
על זה ה’ משיבו – “היד ה’ תקצר” – הרי ביכולתו של ה’ לעשות גם דברים שבעיני אנוש נראים בלתי אפשריים.
אגב, הפתרון היצירתי לתלונת ישראל הוא השלו – הציפור שעפה מעל הים וסופגת את אדי המים והדגים.
אם כן, חשיבה מתוך אילוצים פעמים רבות מולידה מגוון אפשרויות ופתרונות יצירתיים. שכן דברים הם בלתי אפשריים רק עד שהם הופכים לאפשריים.
בכוחה של שאלת הפרדיגמה לעודד חשיבה זו. השאלה קוראת תיגר על כל מה שאנו טוענים שהוא בלתי אפשרי וכוללת שאלות כגון:

1. מה לא ניתן לעשות היום,
   אך אם היינו עושים,
   זה היה מקדם אותנו באופן משמעותי?
2. האמנם אי אפשר?
3. ואולי אפשר ולו באופן חלקי?

מורטון מנדל בספרו “הסוד טמון באנשים” (2014) מתאר כיצד מציע למנהליו תקצוב של תשעים אחוז לעידוד החשיבה היצירתית. בכל שנה נהג לבקש מעובדיו לצמצם את תקציבם ב-10%. כשנשאלו, מה יעשו ללא עשרת האחוזים, העלו העובדים דרכים יצירתיות לתעדוף המשאבים תוך חשיבה מושכלת לשימוש במשאבי התקציב והזמן.
באופן מעניין במגוון תהליכים ארגוניים התמודדות עם אילוצים באמצעות שאלת הפרדיגמה מעלה תשובות יצירתיות ומגוונות שפותחות צוהר לעולמות חדשים ומענייניים כדוגמת בשר בטעם של דגים.
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.