תולדות
הקול קול יעקב
הרעיון מצוין – היישום קצת פחות

נתחיל בחיובי,
זה יופי שמנכ”לים רותמים את השפעתם למטרה חיובית וחשובה כמו מלחמה בתאונות הדרכים.
זה גם יופי שעל אף האתגר יש ייצוג בתשדיר גם לנשים מנכ”ליות.
עם זאת,
נדמה כי נקודת המוצא הניהולית עליה מושתת תשדיר הרלב”ד קצת, איך נאמר? בעייתית.
האם אלה ערכים מנהיגותיים?
כוחנות?
משימתיות 24/7?
דרשנות?
תפיסה שגורסת “זמינות, קודם כל זמינות” ולכן “כשעובד לא עונה — זו תקלה?”
אכן מדובר בתקלה.
בתקלה בתפיסה הניהולית הן את העובד והן את הזמן שלו – הרי זה מה שהקידמה מאפשרת – “זמינות קודם כל זמינות”, יתר הממדים של העובד כאדם הכוללים למשל את חייו הפרטיים, משפחתו וילדיו, תחביביו ופעילויות פנאי אחרות – נראים, עפ”י המסר בתשדיר, לא רלוונטיים כשהמנהל מתקשר.
נראה לעיתים גם כשהכוונות טובות והרעיונות נכונים, יישום לא נכון יכול להוביל להפך – לשירות דוב – לכזה, שיתכן וגורם יותר נזק מתועלת.
על כך בפרשת השבוע פרשת תולדות שם נאמר:
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו, וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. (בראשית כ”ז, כ”ב – כ”ג).
נשאלת השאלה,
האם יצחק חשד שיעקב הוא העומד לפניו ולכן ביקש למששו?
נסביר,
הרשב”ם מצדד בעמדה שיצחק לא חשד ומסביר שמכיון שיצחק היה עיוור ומכיון שכתאומים, קולם של יעקב ועשיו היה דומה, יצחק נזקק למישוש כאמצעי זיהוי נוסף.
רש”י לעומתו, מצדד בעמדה כי יצחק כן חשד שלא עשיו הוא זה העומד לפניו, שכן יצחק הופתע מסגנון הדיבור כששמע: “כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי” (כ”ז, כ’). יצחק ידע שאין זה סגנון דיבורו של עשיו וכי הוא אינו נוהג להזכיר שם ה’ בדבריו. לכן על אף הסימנים המזהים, יצחק חשד כי יתכן ואין מדובר בעשיו ומכאן “ולֹא הִכִּירוֹ”.
הסבר נוסף, מצביע על כך שלמעשה מי שחשד היה דווקא עשיו. שחשש שיעקב ינסה לקבל את הברכה במקומו. על כן נקט באמצעי זהירות וסיכם עם אביו:

• שהוא (עשיו) ידבר כמו יעקב כי הניח שכשיעקב ירצה להתחזות לעשיו ינסה לחקות את סגנון דיבורו.
• שיצחק יבקש למשש אותו.

ורק כאשר יתקיימו שני תנאים אלה – יכול יצחק להיות בטוח כי לפניו עומד עשיו.
כאשר הגיע יעקב לפני יצחק, הוא דיבר בקולו ובסגנונו הרגיל, לכן חשב יצחק שהתנאי הראשון שקבע עם עשיו – מתקיים. עתה נותר רק לוודא את קיומו של התנאי השני באמצעות מישוש. ולכן כאשר מישש את יעקב וחש כי ידיו שעירות – קבע – “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו”.- בדיוק כמו שהוגדר מראש, על כן לא חשד והיה בטוח שלפניו עומד עשיו ולכן “וַיְבָרְכֵהוּ”.
מקרה האחים המתואר להלן מזכיר את האימרה הצינית ‘המצליח לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון’, אמרה הרומזת על אדם שנראה כי מתאמץ במו ידיו לשמוט את הקרקע שתחת לרגליו. כך מתוך רצונו של עשיו למצוא פתרון ולצמצם את הסיכוי והסיכון שאחיו יקבל את הברכה במקומו, הוא למעשה סלל ליעקב את הדרך והגיש לו על מגש של כסף את הברכה – כאמור, עשה שירות דב.
ספרות רבה נכתבה (וגם בבלוג זה) על מנהיגות  בעידן העבודה החדש, מנהיגות מסוג אחר – לא עוד מנהיגות המושתתת בעיקר על תכונות הנתפסות כביטחון עצמי, כל-יודע וכריזמה. אלא מנהיגות המושתתת בעיקר על תכונה הנתפסת כהיפך –  תכונת הענווה.
האם המנכלים המופיעים בתשדיר משדרים מנהיגות אחרת – כזו המושתת על ענווה במובנה הרחב, על גישה הרואה גם את האדם ולא רק את העובד?  נראה שלא – להיפך, הם משדרים כוחניות וקשיחות. ועם כל הרצון הטוב של הרלב”ד והמנכ”לים להירתם למטרה נעלה – היישום לוקה בחסר ובעיקר מדגיש מסר נוסף, שעושה שירות דב למשתתפים בה.
עם זאת נסתייג ונציין כי יש הטוענים שכל פירסום הוא מבורך. על כן, אולי עצם זה שהתשדיר קיבל במה גם בפוסט זה, אומר ששיווקית – הוא כנראה הצלחה J
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.