כי תבוא:
האבנים הגדולות
האם משאב הזמן שלנו מושקע בדברים הנכונים או החשובים באמת –
במשימות שמקדמות אותנו אל עבר המטרות והיעדים, או שמא רק נדמה לנו שהשוטף והדחוף הם הדבר החשוב ביותר?
איך נדע?
בואו נעשה תרגיל קטן:

1. הגדירו את 5 המשימות העיקריות שלכם
2. תתעדפו אותן באופן הבא:
   – הכי דחופה להכי פחות דחופה (במספרים)
   –  הכי חשובה להכי פחות חשובה (באותיות)
3. האם קיים פער בין המשימות שהוגדרו כחשובות לבין אלה שהוגדרו כדחופות? כלומר האם אין הלימה בין המספרים לאותיות (א1, ב2, וכו’)? אם כן, נסו להסביר פער זה.
4. עכשיו, לאחר שדייקנו את התעדוף – מפו את המשימות על המטריצה לעיל ושימו גז על משבצת האדרנלין.

ניהול משאב הזמן באופן אופטימלי הוא אחד האתגרים המרכזיים בחיים של רבים מאתנו. פעמים קיימת תחושה שלא משנה מה עושים, אין מספיק זמן לבצע את כל המשימות. את הזמן אי אפשר לנהל. הוא נתון. הוא מתקתק בלי קשר לכמות המשימות שעלינו לבצע. מה שניתן לנהל הוא את עצמנו ואת האופן בו אנו בוחרים לנהל ולתעדף את המשימות שתחת אחריותנו.
על כך בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, שם נאמר:
“וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בַּאֵר הֵיטֵב ” (דברים כ”ז, ח’).
עפ”י הפסוק משה מצווה את העם שכאשר יגיעו לארץ ישראל, יקימו שתים עשרה אבנים גדולות, כמניין השבטים ויכתבו עליהן את כל דברי התורה.
נשאלת השאלה,
מה מטרת הציווי לכתוב את ‘כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה’ על אבנים – הן מבחינת עיתוי: עם כניסתם לארץ ישראל והן מבחינת מהות המשימה: שהרי יש להם ספרי תורה? יתירה מכך, האם נכתבה כל התורה על האבנים או רק חלק ממנה?
נסביר,
עפ”י פירוש רבינו בחיי והרמב”ן הסיבה לציווי זה, היא כדי ליצור מזכרת שתציין ותסייע לעם לזכור כי בזכות קיום מצוות התורה, עם ישראל זכה לרשת את הארץ.
לגבי תוכן הכתוב על האבנים, הדעות חלוקות בעוד עפ”י פירוש האבן עזרא, נכתב על האבנים, רק זיכרון (תקציר) תרי”ג מצוות, הרמב”ן מסביר כי האבנים היו גדולות מאוד, שיכלו להכיל את כל התורה, או לחלופין שמדובר במעשה ניסים, שהמעט הכיל מרובה.
וניתן גם להסביר:
לרוב כשעומדים בפנינו מספר מטלות, שיקולי תעדוף של סדר המשימות ייקחו בחשבון את חשיבות המשימה לצד דחיפותה. מכאן שעם הכניסה לארץ ישראל, תכף כאשר עוברים את הירדן עומדות בפני העם משימות רבות, כיבוש הארץ, דאגה למזון ולמחסה, התיישבות ועוד. מכל אלה, הם כאמור, מצטווים כמשימה ראשונה, להציב האבנים בכניסה לארץ ולכתוב עליהן את התורה.
באופן דומה, כאשר אדם נכנס לבית חדש אף שישנן מטלות רבות כגון: פירוק ארגזים, סדר, תיקונים ועוד, הפעולה הראשונה שמבצע היא חנוכת בית וקביעת מזוזה ובכך מכריז באופן סימבולי על רמת החשיבות – הבית אמנם חשוב, אך תוכנו הוא המהות והעיקר. מכאן גם הצבת האבנים מיד עם הכניסה לארץ וכתיבת התורה עליהן היא כעין חנוכת בית למולדת המתהווה. שכן, הצבתם הינה הפעולה הראשונה שמתבצעת, מה שמצביע על חשיבותה. מיקומם – בכניסה – לומר שכל הזמן האדם יעבור ליד הפתח ויזכור התוכן כמהות.
עפ”י משל הצנצנת והאבנים, פרופסור נכנס לכיתה ובידו צנצנת. הוא הוציא מתיקו אבנים גדולות, ומילא בהם את הצנצנת. ‘האם הצנצנת מלאה?’ שאל את תלמידיו. בטח!’ קראו התלמידים. המרצה חייך והוציא מתיקו אבנים קטנות. הוא הכניס אותם לצנצנת ברווחים שנוצרו בין האבנים הגדולות. ‘נו, הצנצנת כבר מלאה?’ שאל. ‘כן’ אמרו חלק מהתלמידים, אך חלק כבר לא היו בטוחים…ואכן, כעת הוציא הפרופסור חצץ ושפך אותו ברווחים שבין האבנים הקטנות. ‘ועכשיו..?’ המשיך הפרופסור. התלמידים שתקו. הפרופסור הוציא חול, ומילא את המקום שנשאר בצנצנת. ’זהו?’ הוא שאל, וכשראה את התלמידים מהנהנים בראשם, לקח כוס מים, ומזג פנימה. ‘עכשיו הצנצנת באמת מלאה’ אמר הפרופסור.
אילו הפרופסור הכניס קודם את האבנים הקטנות, או החצץ, הוא לא היה מצליח להכניס גם את האבנים הגדולות. מכאן המסקנה, שיש לבחור את ‘האבנים הגדולות’ גם במשימות היומיומיות במסגרת תפקידכם וקודם שבצו אותם בסדר היום . אחר כך מצאו זמן לדברים הבאים בתור שכן הן לא חשובות כמו משימות האבנים הגדולות. השקיעו בעיקר – באבנים הגדולות – תרתי משמע J.
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.