ואתחנן - שבת נחמו
מיומנות הדיוק – קצר וקולע
נאום מעלית (=Elevator Pitch) מבוסס על ההנחה שבפרק זמן קצר של נסיעה במעלית, המוערך בשלושים שניות עד שתי דקות, יכול אדם להעביר מסר מרכזי של רעיון אותו חשוב לו לקדם. עפ”י ויקיפדיה, המונח נגזר מתרחיש של פגישה מקרית עם אישיות חשובה במעלית, אם השיחה מעניינת ומציעה ערך מוסף, היא עשויה להוביל לקביעת פגישה מסודרת בכדי להתעמק בפרטים נוספים.
נראה כי גם מיזם הרצאות TED מתבסס על הנחה דומה, מיזם שמטרתו להפיץ ולהנגיש רעיונות מצוינים, באמצעות הרצאות קצרות ועוצמתיות של עד 18 דקות וכן לעורר שיח.
היכולת להעביר מסר בצורה מזוקקת ותמציתית היא מיומנות חיונית. כפי שהטיב להגדיר מרק טווין “הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן” תובנה זו מדגישה כי ככל שהכתיבה קצרה יותר נדרש מאמץ גדול יותר בכדי להגיד יותר, בפחות. שכן שם המשחק הוא דיוק. זיקוק רעיון כך שיהיה קצר. פשוט. ברור.
על כך בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, שם נאמר:
“לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ–לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם” (דברים ד’, ב’)
נשאלת השאלה:
מדוע הביטוי “אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם” מופיע פעמיים בפסוק, הרי ניתן היה להסתפק באזכור אחד? יתר על כן, מדוע אם אדם מוסיף על שנצטווה זה נתפס כבעייתי, הרי נוהגים למשל להוסיף מהחול על הקודש, ולהגדיר סייגים בכדי להתרחק מדבר עבירה, האם גם אלה נתפסים כחלק מציווי “לֹא תֹסִפוּ”?
נשיב,
הרמב”ן – מה שתיקנו חכמים משום גדר. כלומר הסייגים אותם הוסיפו חכמים, אמנם מצווה מהתורה ובלבד שידע שהיא משום גדר ואינה מפי הקב”ה.
כלי יקר – עיקר האיסור הוא לא תוסיפו וטעם איסור זה – כדי שלא תגרעו (=כל המוסיף גורע).
הרמב”ן והכלי יקר בפירושם אינם מתייחסים לכפילות הציווי של: “אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם”. לכן נציע להלן הסבר כולל:
נראה כי מדובר בשני איסורים שונים: האחד: לא להוסיף. והשני: לא לגרוע. כלומר האיסור להוסיף הוא בעל משקל דומה לאיסור לגרוע.
הציווי לשמירת המצוות היא למעשה לקיים בדיוק את אשר נצטווינו, על כן גם ההוספה שיתכן וניתן היה להתייחס אליה בסלחנות, מאחר ואף היא חריגה מהציווי, אינה רצויה. יתירה מכך, נראה כי אדם שנוהג להוסיף – יבוא מדי פעם לידי גריעה בהצדיקו מעשיו, שהרי כבר הוסיף על מצוות אחרות פעמים רבות. והגריעה בוודאי אינה ממלאת את הציווי ואינה רצויה. שניהם – גם ההוספה וגם הגריעה מייצגים זלזול בכוונת המצווה. לכן משה מגדיר שני איסורים בכדי לסייע לעם לשמור על “אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה” פעם על ההוספה ופעם על הגריעה.
בדומה לדברי חכמים כי ‘כל המוסיף גורע’ (סנהדרין דף כ”ט, ע”א) גם פסוק זה מדגיש את הדיוק כמיומנות חשובה – לא להוסיף ולא לגרוע. כמו תיבול במלח – הגזמה יקלקל את האוכל ובמיעוטו, האוכל תפל. דיוק, מיומנות לא פשוטה, פעמים אף מתסכלת, אך אפקטיבית וחיונית לאין שיעור. ככל שמדובר בנושא רגיש יותר, הדיוק חשוב יותר, שכן כמעט ואין מקום לחריגה. אם נחזור למעלית למשל, לאבד את תשומת הלב של מי שיכול לסייע במימוש החלום יכול בהחלט להיות מתסכל יותר…. דיוק – לא להוסיף ולא לגרוע – קצר וקולע.
 
 
המאמרים הייחודים של "תורת הארגונים" משלבים 'תורה' ו'ארגון'. כל שבוע אנו מנתחים באופן מקורי סוגיה ארגונית עכשווית תוך זרקור על פרשת השבוע.
המאמרים נכתבים באופן משותף ע"י אב ובתו.

• מר יוסף אלמליח בעל ניסיון ניהולי עשיר ומוכח במקביל לגישתו הייחודית לטקסט המקראי. מעביר שיעורי פרשת שבוע מרתקים מעל חצי יובל לקהל שומעים מסור המתרחב באופן קבוע. בעל תואר שני במנהל חינוך.
• גליה אלמליח-הרמן, יועצת ארגונית, מייסדת נוגט אסטרטגיות. בעלת ניסיון מוכח בליווי מנהלים חברות בתהליכי שיפור והתייעלות בהיבט האישי, הניהולי והתהליכי. בעלת תואר שני (בהצטיינות) בייעוץ ופיתוח ארגוני עם התמחות באסטרטגיה.