"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי.
סוף מעשה במחשבה תחילה!
הי, מי(ט)שהו שומע אותי...
הימים חולפים שנה עוברת, עוד חוזר הניגון, למראית ה - דז'ה וו, ועוד שירים ראויים לתיאור התנהלותו של מועדון הכדורגל של מכבי ת"א בשנים האחרונות, לקראת כל עונה מחדש. במהלך העונה החולפת סיימו את שירותם במועדון שני שחקנים מובילים ומשפיעים על כר הדשא, עומר אצילי ודור מיכה לאור הפרשה לגביה נחקרו על מעורבותם בה אך הפרקליטות החליטה על סגירת התיק מחוסר אשמה. לאחר שסיימו את העונה ללא תואר האליפות ועם גביע המדינה, עזבו את הקבוצה גם כוכביה הצעירים והמבטיחים דור פרץ ויונתן כהן לקראת עתיד מבטיח באירופה. בנוסף שיחרר המועדון גם את השועלים הוותיקים איתי שכטר ואיתן טיבי לפרויקט החדש של אלונה ברקת ורוני לוי בהפועל ב"ש. לכל אלו יש לצרף את חוסר הוודאות לגבי כושרם ומוכנותם של אייל גולסה ודן גלזר, שחקני הקישור האחורי של הקבוצה ואת שחרורם של שני החלוצים הזרים פשיץ' ובלקמן. השחקנים ששוחררו עד כה היו אחראים ל 57 שערים מתוך כמות כלל השערים שהבקיעה הקבוצה אשתקד. בזמן שיריבותיה הגדולות של מכבי תל אביב לקרבות צמרת הליגה השלימו את רוב הסגל ובפרט את שיבוץ השחקנים הזרים, בוחרים קברניטי הספינה שוב לדשדש מאחור ולהתעורר בדקה ה -90, בדומה לאיחור הרב במינוי המאמן רגע לפני פתיחת העונה הקודמת. משחקיה של הקבוצה במוקדמות  ה "קונפרנס ליג" עד כה, הינם בבחינת תמרור אזהרה מהבהב. גם בזמנים רגילים ובתקופת הקורונה בפרט(בידודים למגיעים מחו"ל), תהליך שילוב שחקנים חדשים מהארץ, וזרים מחו"ל בפרט, אורך זמן וכבר עתה ברור שכל שחקן נוסף שיצטרף לסגל יזדקק לזמן ארוך של הכנה ולא יהיה כשיר לפתיחת העונה בעוד 10 ימים ומי יודע כיצד ישפיעו הדברים על סיכויי העפלתה של הקבוצה לשלב הבתים בקמפיין האירופאי. מוזרה מאוד דרך ההכנה וההתנהלות של מי שחרטו על דגלם את המקצוענות ושילוב אנשי כדורגל מובילים מחו"ל בכל שדרת הניהול במועדון. קולו של הבעלים מיטש גולדהאר לא נשמע ממקום מושבו בקנדה וסודות מחדר ההלבשה אותם ידע המועדון לשמור בתוך החדר פנימה, יוצאים היום לתקשורת וברשתות ללא בעיה. רק שלא ישכחו שם שהשורה: "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב" זה משיר אחר.
 
שפת גוף – שפה מדוברת
ה "לה ליגה", ליגת הכדורגל בספרד, יצאה השבוע לדרכה בעונת המשחקים הנוכחית ומטבע הדברים, עיניהם של רבים נשואות אל עבר ה "קאמפ נואו", פחות לטובת טיולי בר מצווה מסורתיים ויותר כדי לעמוד על האופן בו מתמודד המועדון המעוטר של ברצלונה בעידן פוסט מסי. גילוי נאות: אני אוהד ברצלונה מאז שאני זוכר את עצמי מתעניין בכדורגל וכמה שנים טובות טרם נולד ליונל מסי. הזכות לצפות במסי (חנן בן ארי, "החיים שלנו תותים", שם שם) לא מורידה כהוא זה מהסגלים הנפלאים שהעמיד המועדון במשך עשרות בשנים אשר הסבו הנאה בלתי רגילה לאוהדי הקבוצה ולאוהדי הכדורגל בכלל ודי אם נזכיר את רומריו, רונאלדו(הברזילאי), סטויצ'קוב, לאודרופ, פיגו, סרג'י, אמור, גווארדיולה, קומאן, ריבלדו, רונלדיניו, אטו, הנרי, דקו ועוד.
לאורך השנים ובגמר עידן/תקופה, ידע המועדון לשמור על ההמשכיות ועל רוח הקבוצה, על שיטת המשחק המלהיבה והרצון לזכות בכמה שיותר תארים בכל המסגרות.
אמר כבר מי שאמר: "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים" וכעת היא שעת הגלים הללו במועדון ומבחנם הגדול של טר שטגן, פיקה, בוסקטס, פדרי, ממפיס, גריזמן ויתר שחקני הסגל להוכיח שאפשר. המביטים היטב שצפו במשחקה הראשון של הקבוצה השבוע מול ריאל סוסיאדד, יכלו לתרגם את שפת הגוף של שחקני הקבוצה שנטלו חלק במשחק. לתחושתי לפחות(ובשיחות שקיימתי אינני היחיד), משהו השתחרר אצל כולם. צילו של הענק הקטן מוטל כבר בפארק דה פראנס בפריס והשחקנים יודעים שחובת ההוכחה עליהם ושכל אחד יכול להוות אופציה לקבלת הכדור ולהבקעת שער בכל רגע נתון. אולי זוהי תחושת האוהד הממוצע ואולי בבחינת "whishful thinking" – ימים יגידו. עכשיו נותר להרהר ולערער על ההנהלה הכושלת מהעונה הקודמת שיכולה היתה לשחרר את מסי כרצונו ולקבל עבורו סכום העברה שהיה מסייע בשיקום הבור התקציבי אליו היא הובילה את המועדון בשנים האחרונות. במקום זאת גם אכלו חברי ההנהלה את הדגים הבאושים וגם סולקו מהעיר.
 
הגיל הוא רק עבור תעודת הזהות
כשבועיים מתום המשחקים האולימפיים, ייפתחו ביום שלישי הבא בטוקיו, המשחקים הפאראלימפיים. כמו במשחקים שהתקיימו בריו לפני 5 שנים, תמנה המשלחת הישראלית גם הפעם, 33 ספורטאיות וספורטאים ונושאי הדגל בטקס הפתיחה יהיו מורן סמואל ונדב לוי.                                                                                            בשונה מהמשחקים האולימפיים בהם הופעתם של ספורטאים שחצו את גיל יובל השנים מהווה את היוצא מן הכלל, ניתן למצוא במשלחת הישראלית(כמו גם במשלחות רבות נוספות), ספורטאים שחלקם אף מעוטרים בהישגים עולמיים ואולימפיים ואשר בעברם כבר 3-4-5-6 אולימפיאדות וביניהם הקלע דורון שזירי, הטניסאי שרגא ויינברג, החותרת פסקל ברקוביץ וכאמור החותרת מורן סמואל. בראיון שהעניקה השבוע לתקשורת, ציינה סמואל כי תכננה לסיים את הקריירה התחרותית שלה עם תום המשחקים בטוקיו ואולם מגבלות נגיף הקורונה המונעות ממשפחתה הקרובה ללוותה למשחקים ולהיות שותפים לרגעים המיוחדים, הביאו אותה לחשיבה מחודשת לגבי השתתפותה גם במשחקים שיתקיימו בפריס בעוד 3 שנים בתקווה שתוכל לשמוח יחד עם בני משפחתה בהישגים נוספים ובפרישה מפוארת לקריירה חדשה. ניסיון העבר מלמד שצלילי "התקווה" עוד יישמעו ברחבי טוקיו במהלך השבועיים הקרובים, בבריכה, באתרי השייט, באולמות ובמתקנים השונים. אז חכו שם עם הדגל ותתכוננו להניף. שיהיה בהצלחה.
 
המלצה
"הסיפור שלא סופר" – סרט בהפקת "נטפליקס" המספר את סיפור משחק הכדורסל הזכור בין "דטרויט פיסטונס" ל "אינדיאנה פייסרס" בליגת האן. בי. אי שהתקיים בשנת 2004 ומאפשר לצופיו (ולא רק אוהדי כדורסל) לחוות את "מאחורי הקלעים" של הקרב האלים בו נטלו חלק גם אוהדים מהיציע, לראות ולשמוע את "כוכבי" האירוע המדברים מעומק ליבם על אירועי המשחק והשלכותיהם. מרתק ומומלץ.