משפחות שכולות הפריעו לדבריה של שרת הפנים איילת שקד במהלך טקס הזיכרון ב'סגולה'. הם צעקו לעברה 'תתביישי לך, גועל נפש' וקטעו את נאומה. שקד ניסתה להרגיע את אלה שקמו נגד המוחים ואמרה: "המשפחות קדושות ומותר להן להביע כאב". לאחר מכן המשיכה בדבריה.
להלן דברי איילת שקד בטקס:
" רשימת הנופלים בעיר פתח תקווה ארוכה וכואבת, ואני רוצה לספר לכם על נופל אחד, בן העיר הזאת, סרן אבנר יהודה אפרתי, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
אבנר, בנם של בלומה ואברהם-יהושע אפרתי, היה ילד מבריק ומחונן. כשעלה לכיתה ח' המליצו המורים לשחרר אותו משנת הלימודים, וכך עבר עוד לפני בר המצווה שלו לישיבת הדרום ללימודי תורה. הוא התבלט שם בתפיסתו המהירה ובכושר האנליטי שלו. המורים שלו כינו אותו "גדול הדור". והתורה שלו היתה תורת חיים. בפנימייה הוא בחר לגור בחדר עם תלמיד שלקה בשיתוק כדי שיכול לעזור לו, ותולדות חייו הקצרים היו רצופים בהושטת יד לכל מי שזקוק.
אבנר התגייס לנח"ל המוצנח, סיים קורס קצינים, ואחר כך התחתן.
בספטמבר 1973, בהיותו בשירות מילואים בסמוך לקנטרה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ הקרבות הסתער כוח מצרי גדול על המעוז. אבנר ארגן את אנשיו ללחימה, ועבר מעמדה לעמדה במשך שעות רבות. למרות שנפצע קשה, סירב לפינוי. הוא פקד על חייליו להחליף עמדות כשהוא נשאר פצוע בעמדה כדי לחפות על אנשיו ולחם עד שנפל על משמרתו והוא בן 23.
בפעולות ההירואיות שלו מנע אבנר את חדירת הכוח המצרי ללבו של המוצב בכמה שעות, ואפשר לחיילים להיחלץ. לאחר נפילתו הוענק לאבנר עיטור העוז על כך שגילה אומץ לב, תושייה, ומסירות אישית לחייליו. ארבעה חודשים לאחר שנהרג ילדה אלמנתו בת.
לפני זמן קצר שמענו את הצפירה. יללת שופרים שצועקת, שמבקשת שלא נשכח. מעין בכי לאומי הנישא מכל צופר בארץ.ני אישה לא דתייה, אבל אם אני מבקשת להבין מה הוא קודש - היום הזה, בדממתו, הוא קודש.
והצפירה היא קודש קודשים.
הכל איטי ביום הזיכרון. ההליכה, השירים ברדיו, הנשימות. זהו יום שאי אפשר למהר בו. תנועות הידיים עגולות, העיניים רכות, המכוניות שטות לאט. גם הרוח, ביום הזיכרון, בדרך כלל מתונה.
בבתי העלמין, בתוך ים השקט התמידי, יש רחש עדין של פסיעות. נעליים נוגעות בחצץ.
אנחנו זוכרים כעת את יפי הבלורית והתואר, אבל גם את השמנמנים והנמוכים, הקשישים, הינוקים. גברת עם סלים, ילד בן ארבע, נערה שכתפיה מופנות פנימה.
אנחנו זוכרים ומזכירים את הגיבורים, אבל גם את האליפלטים.
ואין ליום הזה תו תקן מלבד הקצב. הולכים לאט.
על דבר אחד אנחנו רוצים להרים קול ביום הזה, לזעוק באופן שפוצע את השקט, לצעוק אל המשפחות השכולות: אתן לא לבד.
אתן. לא. לבד.
אתם, שנושאים כל השנה במחיר הגבוה ביותר. אתם, שכל השנה נעליכם נוגעות בחצץ, בשקט של בית העלמין, וכל השנה תנועות הידיים עגולות והעיניים רכות - יום אחד בשנה אתם לא לבד.
כי היום הזה, עם השקט הדחוס שלו, עם המקצב המשוך שלו, הזחלני, היום הזה מאפשר לנו שלוש-מאות שישים וארבעה ימים של רעש.
אנחנו בתוך עשרת ימי התודה שמתחילים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ומסתיימים ביום תקומת ישראל, יום העצמאות."
מי שלא גר פה לא יבין את סדר השירים ברדיו, מצהוב, לשחור,לכחול־לבן. מי שלא גר פה לא יבין את עשרת הימים הללו שבהן אנחנו מדברים בגוף ראשון רבים. "אנחנו". ואנחנו אבלים עכשיו, ואנחנו מרכינים ראש, וזוכרים את ההולכים, ומחבקים את המשפחות, ובוכים. יחד.
 
בספר הושע נכתבה הנבואה כי המקום שהיה "עמק עכור" יהפוך ל"פתח תקווה". ואכן, המושבה שהוקמה על ביצות אומלבס מוכת המלריה - הפכה לעיר החמישית בגודלה בישראל, ואחת הערים היפות והמטופחות בארץ.
בפתח תקווה יש חינוך מצוין, מוסדות תרבות, אזורי תעשייה מפותחים - אבל התשתית החזקה ביותר של העיר היא התשתית האנושית. פתח תקווה היא מופת של דו קיום ואחווה בין דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, בני כל העדות והמבטאים.
כשמתבוננים בעיר הזאת ובתושביה שומעים את דברי ההבטחה מספר דברים: "וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ... אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ... וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
 
אנו חבים להרוגים על קדושת העם והארץ את החוב הגדול ביותר. הם אלו שאפשרו לנו ומאפשרים לנו להמשיך לחיות.
והחיים כאן חזקים.
אכן, חיים על אדמה שבה צומחים גם רקפות וגם קוצים.
אכן, חיים בסביבה עוינת, תוך דריכות תמידית, גם תוך אבדות.
אבל שורו הביטו וראו: מדינת ישראל היא התגשמות חלום כל הדורות.
ביום הקדוש הזה אנחנו מרכינים ראש נוכח הקורבן שגבתה מאיתנותקומת ישראל. אנחנו בוכים. אבלים על הנופלים. מחבקים את המשפחות. חובשים את פצעי הארץ הפצועה והאהובה הזאת. אבל אנחנו גם יודעים שקורבנם של ההולכים לא היה לשווא.
 אנו מסתכלים סביב, באי הפורח שהוקם כאן בלב האוכלוסייה שלא רצתה בנו ולא רוצה בנו אבל תיאלץ להשלים עם קיומנו - ויודעים שיש שכר לפעולתנו.
 תודה רבה לכם."
(צילום ארכיון)