"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
העביר אותנו למוד של געגוע – טור לזכרו של מודי בר און
בילינו. עכשיו מה? מי יתקע כף לידינו שכך יהיה גם מחר? כבר אמרו זאת ראשוני הסופדים למודי בר און, שהאמירה על כך שלכל אחד יש תחליף נמחקה מזמן מעל קירות תל אביב ושהסתלקותו החפוזה והעצובה של מודי תהיה עוד הוכחה חותכת לכך. קאט!                                                           
        אקשן: צפיה במשחק ליגת האלופות היא חוויה. היציע עמוס וצבעוני , שירי האוהדים באירופה לא מזכירים ולו לרגע את מי שלא קופץ אדום/צהוב/ירוק, הנקניקיה הענקית בלחמניה היא באמת ענקית והכדורגל עצמו איך לומר, גם הוא נראה לעתים שונה לחלוטין ממה שיש לנו כאן תחת היד. אם זכית בחוויה של להיות נוכח במשחק בזמן מגרש(הגששים, שם שם), זוהי חוויה שנצרבת וזכורה בד"כ לאורך זמן. אולם, רוב רובנו, צופים ברוב רובם של המשחקים בשידורי ערוץ הספורט, בטח כשמדובר בשלבים המוקדמים. האולפן המארח והססגוני שקצב השינויים שחלו בו עם השנים חפף(ללא שמפו) את קצב היעלמות שערות ראשיהם של השדרים/פרשנים, שפת השידור המתגלגלת היום על שפתי כל עולל שטרם קרע זוג צעיפים של קבוצתו האהודה, מערוץ הקיבוץ דרך נדב ינדב פרשנות ועד חג ליגת אלופות שמח, דו שיח - פינג פונג של דאחקות ופאנצ'ים עם המבזקנים וכמובן, איך לא, תבלו!, והציפיה, אותה ציפייה לשני ערבי השידורים, ערב אחרי ערב, שלישי ורביעי פעם בשבועיים, כשברור לך שגם אם חלילה, כל המשחקים יסתיימו בתיקו מאופס, חוויית הצפייה לא תאכזב אותך לעולם. והחוויה הזו, שהפכה למודה, נוצרה על ידו, או במשחק מילים של מלר: המודה של מודי.                                                                                                          בשני העשורים האחרונים ויותר, יצר מודי בר און שפה תקשורתית חדשה, כזאת שחיברה עולמות וקהלים: ספורט ופילוסופיה, כדורגל ומוסיקה, תקשורת והיסטוריה. כי היכן עוד יכולנו לדמיין הופעה של עמיר בניון(ברור שהשיר "עומד בשער" בפליי ליסט) באולפן ליגת האלופות, או סקירות היסטוריות של פרופ' צימרמן במחצית משחק, על השפעת הכדורגל הגרמני על יחסי אהבה/שנאה בין אוהדים ישראליים למועדונים בבונדסליגה, שלא לדבר על רון קופמן נכנע ללא תנאי להוראות בימוי ותסריט של מודי במערכון משחק גמר. מודי היה סטנדאפיסט במלוא מובן המילה – תרתי משמע. הצגה של איש אחד שכולנו כל כך אהבנו לאהוב לראות ולשמוע ולא לחינם החיקוי שיצר עבורו אסי ישראלוף יבדל"א ב "בובה של לילה", הוא אחד הזכורים והאהובים, משום שמודי חשב והרגיש ספורט מהלב ודיבר עם העיניים והידיים. מודי היה הצ'יף של מדורת השבט אליה קוששו זרדים כל אוהדי הספורט ללא הבדל קבוצה אהודה, דת, מין, גיל ותרגיל. עכשיו נותר לקוות שהאש תמשיך לבעור. יהי זכרו ברוך!