"לא בגלל הכח רק בגלל הרוח..."
על אף שהתמונה הלכה והתבהרה ככל שמשחקי הבתים המוקדמים במונדיאל התקדמו, קבלנו את החותמת האחרונה במחזור השלישי: הנבחרות שאבדו את הרוח, את הייחוד ואת המלחמה(אולי נותרה רק זאת שבחדר ההלבשה, על כר הדשא באימונים ובכותרות העיתונים), הולכות הביתה אבלות וחפויות ראש. הסתבר שהטור משבוע שעבר, היה רק ה "בקרוב" של החרפה הגרמנית בבחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא" אם כי נראה שאיש לא באמת מופתע. שפת גופם של שחקני המנשאפט זעקה לאורך כל שלב הבתים, כולל בניצחון האומלל על קוסטה ריקה, רק משפט אחד: קחו אותנו מכאן בבקשה משום שאין לנו חשק לשחק, לא עבור האוהדים, לא עבור המדינה ועצוב מכל, גם לא עבור עצמנו. הגנת הברזל הגרמנית הידועה לאורך השנים, הציבה קו בלימה מחורר וחדיר שלא הצליח להגן על שערו של נוייר דווקא ביום בו הוא שובר שיא הופעות במונדיאל עבור שוער, ומי שהאמין לפני ראשית הטורניר שגרמניה תספוג פעמיים מקוסטה ריקה, שיקום. רוחה של הנבחרת הגרמנית הידועה לאורך שנים בקשיחותה, במאבק הבלתי מתפשר על כל כדור ובלחימה עד לדקה האחרונה(ובמונדיאל הנוכחי, הדקה הזו נמשכת עד לאין קץ) פשוט נשברה מאז אמצע המחצית השניה של המשחק הראשון בטורניר מול יפן וסף השבירה הזה, הגיע דליל ורצוץ לטורניר עוד טרם נשמעה שריקת הפתיחה. כן, שלושה טורנירים גדולים(שני מונדיאלים וטורניר יורו אחד) שאימת אירופה, מתפיידת לה כעלה נידף ולא מול אריות עולם הכדורגל אבל כן מול נבחרות חזקות ממנה מנטלית ומוראלית. קשה להאמין שיש מי שמכריע את נבחרת גרמניה במישור המנטאלי וגורם לה לקפל את זנבה בין הרגליים ולחזור הביתה מוכה וחבולה. האם יורגן קלופ כבר מתחמם על הקווים לקראת המהפכה הצפויה בנבחרת הגרמנית? ימים יגידו, אבל דבר אחד בטוח: ייקח לנבחרת הגרמנית עוד זמן רב על מנת לשקם את הכבוד הרמוס, להחזיר את הרעב, האכפתיות והאחדות לסגל השחקנים ולהשיב את ההרתעה לזו שהיתה, משום שנכון לעכשיו נבחרת גרמניה היא עוד נבחרת אירופית שבעה, עייפה וחסרת אנרגיה.                                                                                                               החרתה החזיקה אחרי נבחרת גרמניה, הנבחרת ששחקניה כונו "דור הזהב של הכדורגל הבלגי". לא שוקולד בלגי ולא נעלי פקקים. הנבחרת באדום שרבים כל כך תלו בה תקוות ואשר בשורותיה משחק אחד הקשרים הטובים ביותר בעולם, קווין דה בריינה, הותירה אומה שלמה עם טעם של 99% מוצקי קקאו בשוקולד שלה: מר, שחור ולא נעים. לא לחינם הודיע מאמנה הספרדי של נבחרת בלגיה, רוברטו מרטינס על התפטרותו מיד לאחר התיקו המאופס מול קרואטיה וההדחה מהמשך המשחקים, הוא יודע ומבין במדויק שנבחרתו לשעבר אשר בין קורות שערה עומד השוער הנחשב לטוב בעולם היום, נמצאת במשבר חברתי עמוק, בשבר מקצועי מפואר ובמצב שרק מהפכה רבתי בנבחרת, מעמדת המאמן ודרומה, תוכל אולי לסייע בהדלקת איזשהו פנס קטן שיאיר את הדרך חזרה. אדן האזר, רומלו לוקקו, דריס מרטנס, דה בריינה וטיבו קורטואה נראו לאורך שלב הבתים כצל של עצמם. אם במצבו של האזר שלא רואה דקות משחק בריאל מדריד, עוד ניתן להתחשב(ועדיין צריך מרטינס לשאול את עצמו מדוע היה צריך לקחת אותו לטורניר) הרי שלכל האחרים, המשחקים דרך קבע בקבוצותיהם, חלקם ברמות הגבוהות ביותר, פשוט אין שום תירוץ ושום הצדקה. לא היה צריך לקרוא על המריבה שהתפתחה השבוע בין האזר, דה בריינה וורטונגן כדי להבין שהשלם הזה כל כך קטן מסכום חלקיו.
 
מסתבר שבלי לכידות קבוצתית, בלי רוח איתנה ובלי מחויבות לקהל האוהדים שלך ולמדינה ששלחה אותך(וכן, במונדיאל אתה מייצג בעיקר את המדינה ואת העם), פשוט אין מה למכור, גם אם קוראים לך דה בריינה, קורטואה מולר או נוייר. לו עלי מוהר ז"ל היה אתנו והיה כותב את "ואלה שמות" של מונדיאל קטאר 2022, לא היו מי שיחליפו את דה מול (הו דה מול) ודה חרייזה בשורות הבלגיות. הבושה פשוט גדולה מדי.