"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
נותנים אגוזים למי שאין שיניים...
אם אין אני לי, מי לי?
במשך עונה שלמה אנו שומעים על ראש חץ משולש שרץ בפסגת ליגת העל בכדורגל ומתמודד על תואר האליפות. לא באמת. להתמודד על אליפות, ויותר מכך, לזכות בה, זה מקצוע. לא לכולם יש את זה. זה בהחלט אלמנט נלמד שבא עם וותק, ניסיון ויכולות אישיות. כמות המעידות של מכבי חיפה העונה בליגת העל, כולל לאחרונה בישורת האחרונה, מפתיעה אפילו את אלה "הדולקות" אחריה, רק שמכבי תל אביב והפועל באר שבע הוכיחו לנו בשבועיים האחרונים שהן פשוט לא שם. היה צפוי שסאגת עזיבתו של ברק בכר לחו"ל ופרסומה בעיתוי הכי פחות נוח מבחינת הנהלת המועדון והשחקנים, תשפיע באופן משמעותי ותייצר רעשים כאלה ואחרים במסדרונות המועדון וגם על כר הדשא, וכך אכן התרחש. רק שאת ההזדמנויות הללו, לא היה מי שייקח לתועלתו. לו היו משכילות שתי הקבוצות הללו לנצל את המתנות שנתנו להן ולצמצם את הפער ממכבי חיפה במשחקים האחרונים, אולי(לא בביטחון מלא) היה אכן נוצר ראש חץ יותר צמוד עם התמודדות מכניסת עניין עד לרגעים האחרונים. הביקורת שהיתה בשנים האחרונות על קבוצות שכביכול אין להן על מה לשחק בתקופת הפלייאוף, בהיותן מרוחקות מאיום על הזכייה בתואר, אולי עשתה את שלה. דווקא בעונה הנוכחית נוצר מצב בו גם מ. ס. אשדוד וגם מכבי נתניה, מתמודדות בחצי גמר גביע המדינה ומעוניינות לשמור על קצב, רצינות ויכולת גבוהה ולצידן הפועל ירושלים החיה את חלומה ועולה לכל משחק ללא מורא. אם מישהי מהגדולות סבורה היתה שתינתנה מתנות כלשהן ע"י מי מהקבוצות הללו, הרי שהמציאות מוכיחה אחרת. ולא שלא היו לשלושת הקבוצות אפשרויות להכריע את משחקיהן לטובתן. להתמודדות מסוג זה יש צד מנטלי משמעותי בו לוקות כנראה כל הגדולות. קשה לראות את מכבי חיפה ממשיכה לאבד נקודות נוספות יקרות כל כך עד לסיום הפלייאוף, אבל גם אם כן, קשה יותר לראות מי תהיה שם על מנת להרים את הכפפה.
 
עודד אמר להרים ידיים
רק לפני קצת יותר מחודשיים היה מאמנה של מכבי תל אביב בכדורסל עודד קטש, בסכנת פיטורין. לו היה מישהו אומר לאיש מהנהלת המועדון כמו גם מהצוות המקצועי, שהקבוצה תסיים את עונת היורוליג הסדירה במקום החמישי ותגיע לסדרת הפלייאוף מול הקבוצה המדורגת במקום הרביעי, הם היו מביטים בו בגיחוך. ספורט בכלל וכדורסל בפרט הוא ענף ומשחק של מומנטום. גם בתנודות שתוך כדי המשחקים עצמם וגם במהלך העונה העצמה. ומה שקרה למכבי תל אביב בחודשיים האחרונים הוא פשוט שינוי מומנטום. בשנים קודמות ובמבנה אחר של ההנהלה המקצועית, בהחלט ניתן היה לראות את קטש, מסיים את תפקידו לאחר ההפסדים מול בסקוניה, פרטיזן בלגרד ומונאקו בחוץ ובגמר גביע המדינה מול הפועל ירושלים. מועדון מכבי תל אביב אינו ידוע במהלך השנים כמועדון סבלני המאפשר למאמנים לבנות קבוצות ותהליכים. כל מאמן הנכנס שם לתפקידו מכיר בדרישות, בלחצים וברצון להצלחות כאן ועכשיו וקשה לבלבל את ראשי המועדון עם העובדות לפיהן לוקח לקבוצה חדשה מהניילונים לגמרי, שלחלק משחקניה זו העונה הראשונה בה הם משחקים ביורוליג, להתחבר, ללמוד את שיטת המשחק של המאמן, להכיר אלה את אלה על הפרקט ומחוצה לו ולהבין מה הם רוצים מעצמם כקבוצה. ייאמר לזכותו של קטש שלמין פתיחת העונה הוא שב וחזר ואמר במספר הזדמנויות, גם להנהלה וגם לתקשורת, שהקבוצה וצוות האימון זקוקים לזמן. יהיו שיסכימו ויהיו כאלה שלא, אולם לדידי, הקרדיט שקיבל קטש שבזכותו הצליחה בסופו של דבר הקבוצה להשיג את אחת ממטרותיה העונה(העפלה לשלב הפלייאוף ביורוליג), הינו הרבה בזכותו של היועץ להנהלה(שעוד יופיע שוב בטור הנוכחי), דיויד בלאט. בניית סגל הקבוצה לעונה הנוכחית, נעשתה בשיתוף מלא עם בלאט וספק עם שחקנים כמו ווייד בולדווין ואחרים, היו מגיעים לתל אביב ללא השפעתו וקשריו של בלאט. ניסיונו עתיר השנים של בלאט, והידע הרב הקיים אצלו, הם לעזר רב לצוות המקצועי בראשות קטש ודומה שהנהלת המועדון מצאה את הרגע הנכון להקשיב לעצותיו והכוונתו. אז נכון שעם האוכל בא התיאבון, אולם מונאקו הממתינה למכבי תל אביב בסדרת הפלייאוף, הינה אגוז קשה מאוד לפיצוח ובשורותיה משחק אחד השחקנים הטובים ביותר ביורוליג ומועמד מוביל לתואר ה MVP של העונה, מייק ג'יימס. ללא יתרון ביתיות, יקווה עודד קטש לקבל סגל בריא ומוכן ככל הניתן לקראת ההתמודדות של הטובה מ 5 משחקים.                 ימים יפים עוברים על הכדורסל הישראלי עם העפלתה של הפועל ירושלים לפיינל פור של ליגת האלופות של אירופה בו תתמודד בחצי הגמר מול בון הגרמנית, עם עמדתה הטובה של הפועל ת"א להעפיל לחצי גמר היורוקאפ טרם משחקה בחוץ מול חובנטוד בדאלונה והעפלתה של מכבי ת"א לפלייאוף היורוליג בו תתמודד כאמור מול מונאקו על הזכות להופיע בפיינל פור. שיהיה בהצלחה.
 
ולתפארת מדינה ישראל
לאחר ההחלטה האומללה שלא להעניק השנה את פרס ישראל בתחום הספורט, רק בשל חוסר יכולת הוועדה להכריע בדבר המועמד/ת הראוי/ה לקבלתו, פורסם השבוע כי על מדליקי המשואות השנה בטקס המרגש בהר הרצל המתרחש בקו התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, נמנה אחד מגדולי מאמני הכדורסל בארץ ואירופה, דיויד בלאט. בלאט בן ה – 64, בוגר אוניברסיטת פרינסטון בה שיחק במדי קבוצת הכדורסל בעמדת הרכז. בשנת 1981, הגיע בלאט לישראל כחלק מנבחרת ארצות הברית למכביה(לצדו של ווילי סימס ז"ל ממנו נפרדנו בצער רב רק לאחרונה), שזכתה בטורניר. לאחר משחקי המכביה, החליט דיויד בלאט לעלות לארץ ולשחק במדיה של מכבי חיפה. בהמשך קריירת המשחק שלו, שיחק בלאט באליצור נתניה, הפועל ירושלים, הפועל גליל עליון, נהריה וחדרה ופרש ממשחק פעיל בשנת 1993. לאחר מס' שנות אימון בארץ כולל במכבי תל אביב אותה הוביל לזכייה בתארים המקומיים ולזכייה בתארים אירופיים לצדו של פיני גרשון כעוזרו, יצא בלאט לקריירת אימון בחו"ל וזכה בתארים רבים כאשר גולת הכותרת היא אליפות אירופה לנבחרות כמאמן נבחרת רוסיה, וזכיה נוספת במדליית הארד, וכן, מדליית ארד אולימפית עם אותה רוסיה באולימפיאדת לונדון ב 2012. בשנת 2014 הוביל בלאט את מכבי תל אביב לזכייתה האחרונה ביורוליג עד היום ומיד לאחר מכן, הפך למאמן האירופאי והישראלי הראשון שמגיע מאירופה למשרת מאמן ראשי בליגה ה NBA  לאחר שחתם בקליבלנד קאבלירס עמה העפיל בשנתו הראשונה כמאמן, לסדרת הגמר בה הפסידה הקבוצה לגולדן סטייט ווריירס. לאחר עונה נוספת, לקראת סופה פוטר מאימון הקבוצה, חזר בלאט לתפקידי אימון באירופה. בשנת 2019, חשף בלאט בפומבי את עובדת היותו חולה במחלת הטרשת הנפוצה ומאז משקיע חלק רב מזמנו בהעלאת המודעות למחלה בקרב הציבור ובניסיון לקדם את מציאת הפתרונות להחלמה ממנה. לאורך כל קריירת האימון שלו, הדגיש בלאט את היותו שגריר של מדינת ישראל בכל מקום בו הוא נמצא, עובד ומאמן ואת שאיפתו להשתלב בחיים הדיפלומטיים בתום קריירת הכדורסל. על הישגיו הרבים של בלאט בספורט הישראלי, וכישראלי בספורט העולמי, ועל היותו שגריר נאמן למדינת ישראל בכל מקום אליו הגיע, אין ראוי ממנו להתכבד בהשאת המשואה.