"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
עליית הנוער
שתישארו צעירים לנצח...
נבחרת ישראל תשחק בשלב רבע הגמר של טורניר הגביע העולמי בכדורגל. חייבים להודות שהכותרת הזו לקוחה מתסריט של סרט פנטזיה או מדע בדיוני כלשהו או לחילופין מאחד מסרטי המתיחות. הגם שמדובר בנבחרת הנועד עד גיל 20, אין עובדה זו מורידה כהוא זה מגודל ההישג וזה ממש לא חשוב איך יסתיים הטורניר הזה(זה ועוד איך חשוב משום שמי שלא חולם, לא מגיע ועם האוכל בא התיאבון), נבחרת ישראל תשחק ברבע גמר אליפות העולם. אם טורניר אליפות אירופה בו הגיעה הנבחרת למשחק הגמר וסיימה כסגנית אלופת אירופה, חשף לעייני כל את כישרונו הגדול של כוכב הנבחרת לשעבר, אוסקר גלוך, הרי שהטורניר הנוכחי מציג נבחרת ישראלית לוחמנית, בוגרת, היודעת מה היא רוצה מעצמה, ממושמעת על המגרש ומחוצה לו ואשר אינה מבליטה "כוכב" כזה או אחר אלא יחידה אחת. ואולי בעצם, הכוכב האמיתי של הנבחרת הוא מאמנה אופיר חיים. חלוץ העבר שהפך למאמן כדורגל מקצוען ומוביל, בנה נבחרת לתפארת בצלמו ובדמותו. חיים מגיע אל נפש שחקניו וגורם להם להשאיר הכל על כר הדשא, מקפטן הנבחרת ועד אחרון שחקני הסגל, תוך הצגת יכולת מנטלית גבוהה הבאה לידי ביטוי בחזרה מפיגור גם אם בנחיתות מספרית, בריכוז לאורך כל המשחק, כזה המאפשר להכריע משחקים גם בהארכת הזמן של זמן הפציעות, וחלוקת הנטל בין רבים משחקני הסגל כך שכאשר עולים שחקנים חדשים וטריים לכר הדשא במהלך המשחק, יכולת הנבחרת לא רק שאינה נפגעת אלא במקרים רבים המחליפים אלה הם שמכריעים את המשחק. אהבתם של השחקנים למאמן שלהם נראית לאורך כל הדרך במהלך הטורנירים ועל אף היות האמירה "משחקים בשביל המאמן", קלישאת כדורגל עתיקת יומין, קשה להתנתק מהתחושה שאלה הם פני הדברים. מדובר במוטיבטור בלתי רגיל היודע להטריף את השחקנים בזמן הנכון ובאופן הראוי ומשם להגיע גם לתוצאה המקווה. ושוב עולות השאלות והתהיות לגבי התהליך כולו ומה מתפספס לנו בדרך ובמעבר בין הנבחרות הצעירות לזו הבוגרת? האם זהו נושא פיזיולוגי הבא לידי ביטוי בהבדלים בין הגילאים השונים? האם מדובר בעניין מנטלי המשתנה בין התקופה בה מדובר בחבר'ה צעירים, תמימים אולי יותר בכל הנוגע לתהילה, לסיבובי הראש ולעניינים הכלכליים המצטרפים לחבילה כולה בגילאים יותר מתבגרים? או שמא מדובר בעניין מקצועי נטו הנובע מהתייחסות שונה למקצוע עצמו, לתנאים הסביבתיים, למתקני האימון ולרמת המאמנים ביחס לאלה הנמצאים מעבר לים, לתזונת השחקנים בגיל מבוגר יותר ועוד? כנראה שמדובר במכלול אחד המאגד בתוכו מעט מהכל. במבט רציני ומעמיק על משחקיה של הנבחרת ניתן להצביע על לא מעט מהם הזכאים לשחק כבר עכשיו(ואפילו לפני כן) בהרכבי קבוצותיהם בליגת העל. חבל למשל שהצוות המקצועי במכבי תל אביב מתלבט לגבי עמדת המגן השמאלי כאשר רוי רביבו שייך לסגל הקבוצה ו/או לגבי עמדת אחד החלוצים כאשר דור תורגמן זמין ונמצא בכושר בו הוא נמצא. שני בלמי הנבחרת סתיו למקין ואור ישראלוב חייבים, פשוט חייבים להיות צמד הבלמים הפותחים של הפועל ת"א ואת הזרים שיציבו שם בעמדות אחרות. תנו לשחקנים הללו לשחק, אתם תתפלאו מהתוצאות. לו רק הם היו נשארים צעירים ...
 
כדורגל משחקים עונה שלמה ובסוף באיירן אלופה
קשה היה שלא להתרגש מהמחווה היפה והנוגעת ללב שעשו אוהדי בורוסיה דורטמונד לשחקני קבוצתם האהודה, עת נשארו הם במקומותיהם ביציעים, ועודדו ללא הפסק את השחקנים, בגמר משחק הנעילה של העונה, בו בעטו אליליהם בעיטת וולה לחיבורים של הדלי וסיימו בתיקו 2-2 עם מיינץ, תוצאה שלאור ניצחונה של יריבתם המרה באיירן מינכן, שעשתה את שלה עם שער ניצחון בדקה ה – 89 (איך לא) מול פ .צ. קלן שהיא עצמה, השוותה ל 1-1 בדקה ה – 81, קבעה שגם בעונה ה – 11 ברציפות, ולאחר עונה בינונית לחלוטין והדחה מליגת האלופות בשלב מוקדם יחסית, באיירן מינכן היא אלופת גרמניה. כנראה שקשה מאוד להילחם בתדמית "הלוזר" הדבקה בך לאורך שנים("אני לוזר" ? היה מי ששאל), אחרת קשה להסביר את מה שאירע במחזור האחרון של הבונדסליגה. באיירן בעונה בינונית כבר ציינו, הפסידה את ראשות הטבלה במחזור הלפני אחרון לטובת דורטמונד. מה שנותר לדורטמונד זה רק לנצח בבית את מיינץ שלא ממש היה לה על מה לשחק פרט מאשר על הכבוד הספורטיבי והמקצועי ובגרמניה כמו בגרמניה, אין תרגילים ומשחקים. עולים לנצח. הרגליים של שחקני דורטמונד רעדו מרוב מתח, לחץ והתרגשות, מה שתרם כנראה גם להחטאת בעיטת הפנדל אותה לקח אחד מהגיבורים הטראגיים של העונה, החלוץ סבסטיאן האלר ששב לא מזמן לאחר שעבר ניתוח וטיפולים במחלקת הסרטן בה לקה. במצב של שוויון בשני המשחקים, היתה מגשימה דורטמונד את חלום האליפות לו היא מחכה במשך 11 שנים אבל כאמור, כדורגל משחקים 90 דקות כמאמר הקלישאה ומוסיאלה מבאיירן שעלה רק כמה דקות קודם כמחליף, החריב את עולמם של אוהדי דורטמונד עם שער ניצחון על קלן בדקה ה – 89 וקבע שהאליפות נשארת בביתה בשל הפרש שערים טוב יותר. כמה שהספורט יכול להיות אכזרי.
 
ברזל כנראה יש לו מספיק
בראשית השבוע בתחרות בסבב הגראנד פרי באתלטיקה שהתקיימה בלוס אנג'לס בארה"ב, שבר שיאן העולם והאלוף האולימפי, ריאן קראוזר מארה"ב, את שיא העולם בהדיפת כדור ברזל ושיפר ב 19 ס"מ את השיא הקודם שגם בו הוא החזיק ואשר אותו קבע במסגרת המבחנים האמריקאים שנערכו לקראת אולימפיאדת טוקיו. קראוזר הדף את הכדור למרחק של 23.56 מטר ובכך הפך להיות ההודף הראשון בהיסטוריה שהודף למרחק של מעל 23.50 מטר. כזכור, לפני כשנתיים, שבר קראוזר את שיא העולם הוותיק שהיה שייך לבן ארצו רנדי בארנס במשך 31 שנים ! לאחר שתי אולימפיאדות ושתי אליפויות עולם בהן הלך הזהב להודף הפולני תמאש מייבסקי(אין קשר משפחתי לכותב שורות אלה), השתלט בעצם קראוזר על הענף והוא מחזיק היום בשלושת התוצאות הטובות ביותר בהיסטוריה של ההדיפה. לאחר שבתחרות האחרונה שהתקיימה כאמור בארה"ב, נחת הכדור מהדיפתו של קראוזר בסמוך מאוד לקצה מתחם ההדיפה, נראה שאתגר ה 24 מ' כבר ממתין מעבר לדלת.