שלם הגדול מסכום חלקיו
בתוך כל הכאוס המדיני, הפוליטי והחברתי המלווה אותנו בחודשים האחרונים, יום יום, שעה שעה, ניתנת לנו ההזדמנות לחוות כמה שעות של קורת רוח מהישגי הספורט הישראלי כאשר מקור הגאווה התורן בשבועיים החולפים הוא נבחרת העתודה בכדורסל תחת שרביטו של המאמן אלעד חסין. חובה לציין כבר בפתח הדברים כי נתוני הפתיחה עמם הגיעה הנבחרת לטורניר אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 20, לא עמדו לצדה. שלושה שחקנים מובילים שנלקחו בחשבון לטורניר מתוך תקווה שיוכלו להימנות על הסגל, נעדרו מהטורניר כתוצאה מפציעות או בשל סיבות אחרות: בן שרף, עמנואל שארפ(הבן של) וניב למפרט. לסגל שיצא בסופו של דבר לכרתים צורף לפני כשישה שבועות, דני וולף בן ה – 19, בחור חביב, יהודי אמריקאי המתנשא לגובה של 2.11 מ', והלומד באוניברסיטת ייל שבארצות הברית ומשחק בקבוצת הכדורסל שלה בעמדת הסנטר. במבט ראשון, שני השחקנים היותר מוכרים לאוהדי הכדורסל הממוצעים(לא לעכברי הכדורסל) בארץ מהנבחרת הזו הם רכז קבוצת וילרבאן הצרפתית, נועם יעקב, שהושאל בעונה האחרונה להפועל ירושלים ורון ציפר, שחקן רוטציה לגיטימי בהפועל באר שבע. שאר השחקנים היו אלמונים ברובם ופרשני המשחק השונים ציינו שמטרתה הברורה של הנבחרת ערב תחילת הטורניר הינה להישאר בדרג א' כאשר היה חשש גדול גם מפני ירידה לדרג ב'. לאחר ניצחון פתיחה חלומי על נבחרת טורקיה שרק 10 ימים קודם חלק נכבד משחקניה זכו במקום השלישי באליפות העולם לנבחרות עד גיל 19, הגיעו שני הפסדים קשים מול איטליה ובלגיה. בטורניר זה, כל הנבחרות עולות מהבתים המוקדמים למשחקי הנוק אאוט מול הבית שבהצלבה והגורל זימן לנבחרתו של חסין את האלופה המכהנת, נבחרת ספרד למשחק בשלב שמינית הגמר. כנגד כל הסיכויים ותוך התעלות מקצועית ובעיקר קבוצתית ומנטלית, הפתיעה הנבחרת את אלופת אירופה בשורותיה משחקים שחקני הרכב בקבוצותיהם הספרדיות, והדיחה אותה מהתואר תוך שהיא נשלחת להתמודד נגד ירידה לדרג ב'. מכאן ומבלי להוריד כהוא זה מגודל ההישג ומהופעה פנומנלית של מספר שחקנים, הקארמה כבר עשתה את שלה והנבחרת העפילה למשחק הגמר מול צרפת החזקה לאחר שעברה ברבע הגמר את גרמניה ובחצי הגמר גמלה לבלגיה על ההפסד מהבית המוקדם. גם לפני משחק הגמר, לא רבים נתנו סיכוי כלשהו לנבחרת ובטח שלא הביאו בחשבון את האפשרות להתחרות כשווים מול שווים עד לשניות הסיום ויותר. אבל הנבחרת הזו הוכיחה לאורכו של כל הטורניר ובמיוחד במשחק הגמר שהיא קורצה מחומר אחר. אלעד חסין הכין את השחקנים היטב לכל משחק וניתן היה לראות על הפרקט קבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה משני צידי המגרש תוך הצגת מהלכים טקטיים שברור מאליו שעבדו עליהם באימונים ויישמו אותם היטב במשחקים עצמם. הנבחרת אמנם היתה רחוקה נקודת עונשין אחת מזכיה מדהימה בתואר והפסידה את הגמר רק לאחר משחק נהדר שהסתיים לאחר הארכה אך כל זה לא יכול להעיב את גודל ההישג והתצוגה הנפלאה. פשוט להסיר את הכובע.
 
ציר זאבי
שניים משחקני הנבחרת מהאייטם הנ"ל, נבחרו לחמישיית הטורניר: רכז הנבחרת נועם יעקב ושחקן הציר של הנבחרת, דני וולף. כאמור, אם את יעקב כל מי שמתעניין בכדורסל בוודאי הכיר עוד לפני הטורניר, הרי שאת דני וולף שהצטרף לסגל הנבחרת בתחילת החודש הקודם ישירות מספסל המחליפים של קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת ייל, לא בטוח שכל אנשי הנהלת איגוד הכדורסל הכירו. שמו של וולף שלא זכה לדקות משחק משמעותיות בקבוצתו האמריקאית טרם הגיעו לטורניר, רשום היום בכל פנקס ואייפד של כל סקאוט אמריקאי המכבד את עצמו ואשר דאג להגיע לטורניר ו/או לצפות במשחקים בכל פלטפורמה אפשרית.
אמרו וכתבו זאת כבר רבים במהלך הטורניר: התנועה של וולף על המגרש, יכולתו לשים כדור על הרצפה, יכולת המסירה שלו, חכמת משחקו ויכולת הקליעה שלו מחוץ לקשת, מזכירה מאוד את אלה של אחד מגדולי שחקני הכדורסל בכל הזמנים, לארי בירד וזו אינה מליצה. החיבור המיידי של דני לשאר שחקני הנבחרת הדהים את כל מי שצפה במשחקים ויותר מכל, קשה היה שלא להתרשם משיתוף הפעולה כמעט "על עיוור" בינו לבין רכז הנבחרת נועם יעקב. בסופו של הטורניר, העמיד דני וולף ממוצע של דאבל דאבל לאורך המשחקים עם 17.8 נקודות ו -  11.3 ריבאונדים, נתונים מדהימים עבור שחקן ספסל בעונה הסדירה בליגת מכללות שאינה הליגה הבכירה ובעיקר כאשר ממוצעים אלה מושגים במשחקים מול האריות של אירופה בגילאים הללו, צרפת וספרד ומול נבחרות גבוהות, אתלטיות וחסונות הרבה יותר מישראל כמו גרמניה ובלגיה. דני וולף מביא לפרקט שלמות מרכיבים שלא ראינו כבר שנים רבות מסנטרים ישראליים. נכון להיום, בכוונת השחקן להשלים את לימודיו באוניברסיטה ואח"כ לבחון את דרכו אך בכדורסל כמו בכדורסל, כל האופציות פתוחות והכל על השולחן. לא נתפלא אם באחת השנים הקרובות נשמע את שמו של דני וולף בדראפט של הליגה הטובה ביותר. כך או אחרת, אסור, פשוט אסור לפספס את ההזדמנות לשלב אותו כמה שיותר מהר בסגל הנבחרת הבוגרת משום שאין שחקנים כמוהו. ויפה שעה אחת קודם.
 
קצת הכרת הטוב, קצת...
ההתאחדות לכדורגל: נו אופיר, אז מה היה לנו שם? מקום שני באליפות אירופה לנבחרות נוער בשנה שעברה, מקום שלישי במונדיאליטו בקיץ הנוכחי, הכנת שחקנים למעבר לנבחרת הצעירה ובמקרים מסוימים אפילו לנבחרת הבוגרת, הסבת גאווה גדולה לציבור אוהדי הכדורגל בארץ ובכלל. נו, אז כמה אתה מוכן לרדת בשכר כדי להאריך חוזה? עצוב. כל אלה, כנראה לא מהווים "רשימת מכולת" מכובדת מספיק עבור ראשי ההתאחדות לכדורגל על מנת להאריך באופן ראוי, מכובד ומתבקש את חוזהו של מאמן נבחרת הנוער אופיר חיים. ואם זה לא מספיק הרי שחיים עצמו "העז" לבקש לצרף את סוכנו למו"מ מול ההתאחדות. באמת פשע רציני. סיפרתם לנו שבכל מה שקשור לנבחרות הצעירות, מתנהל בהתאחדות הליך סדור ומאורגן שתכליתו היא לשמור על המשכיות ולעצב שיטת משחק אחודה לכלל הנבחרות, כזאת שתחל בנבחרות הנערים ותגיע עד הנבחרת הבוגרת. אירופה. אממה? שכחתם כנראה שיש גם צד שני למטבע. על הצלחות צריך לשלם. ככה זה בעולם העסקים, וכדורגל היום, גם כשמדובר בנבחרות לאומיות הוא עסק לכל דבר.
נכון שיש ציונות, ונכון שלהימנות על סגל נבחרת ישראל הן כשחקן והן מאמן, זוהי זכות גדולה שאינה מובנת מאליה אבל כאשר מאמן מציג קבלות, שנה אחר שנה, טורניר אחר טורניר ותורם באופן שאינו מוטל בספק לקידומו והישגיו של הכדורגל הישראלי, יש לעשות כל שניתן על מנת לשמור אותו במערכת ולשלם לו משכורת ראויה ומתגמלת. ההתנהגות כלפי אופיר חיים היא פוגעת, מעליבה ולא מכבדת. לא אותו ובוודאי שלא את ההתאחדות וראשיה. שיקום המבוגר האחראי(שינו, בוני, מישהו) ויעשה את מה שנדרש. לא מחר. היום!