מאבק גדול יש במשנה ובהלכה כנגד מי שלא זקוק לעזרה ומנצל אותה:-
 "כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם״.
זה מעשה מגונה. ליטול משאבים שנועדו למי שזקוק, ולהשתמש בהם שלא לצורך.
 
אולם,
הרמב״ם ממשיך ומלמד אותנו שיעור גדול:
 ״וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו.
ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות…״.
 
גדולתו של האדם באה לידי ביטוי גם כשהוא יודע שהוא זקוק לעזרה - ֿ
ואינו נמנע מלקבלה.
גם מי שבדרך כלל שייך לצד הנותן;
גם מי שחונך שלא לתת מבטחו בבשר ודם;
גם מי שחושש מצפונית שמישהו אחר נזקק יותר;
ובעיקר - גם מי שחש בושה עצומה, על אף שהוא נקלע למצב שלא הוא אחראי לו, ובוודאי שהוא לא אשם.
זוהי קריאה מוסרית, אנושית והלכתית:
כשאתם זקוקים לעזרה - קבלו אותה. עשו חסד עם עצמכם. גם עם הנותנים.
אל תתנו לבושה לנצח; אל תפילו את עצמכם לחינם; אל תימנעו מלבקש ולקבל.
קבלו אותה, כי אתם ראויים לה. כי היא חובה. היא תקים אתכם מחדש. היא תאפשר להתקיים במצב המורכב הזה. היא תפתח בפניכם שערים.
מותר לקבל עזרה. חובה לקבל עזרה.


(צילום שער: עיריית פ"ת)