"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
מאני טיים
מי פילל ומי מימר
החמאנו כבר לא פעם בטור זה, לתהליך היפה ובעיקר המפתיע שעובר מועדון הכדורגל של מכבי בני ריינה בשבע השנים האחרונות מאז שנרכש ע"י הבעלים הנוכחי, סעיד בסול בשנת 2016. כזכור, בסיומה של עונת המשחקים 2016-2017, סיימה הקבוצה במקום הראשון בליגה ג', והעפילה ממנו לליגה ב'. בסוף עונת 2019-2020 ותוך כדי פריצתה של מגפת הקורונה ולאחר החלטה של בית המשפט(בשל עצירת המשחקים), העפילה הקבוצה לליגה א' ובתום אותה עונה עשתה את הצעד הנוסף והעפילה לליגה הלאומית. סיפור ההצלחה חזר על עצמו כמו בהילוך חוזר של סרט ובתום עונת המשחקים 2021-2022, העפילה הקבוצה שנוסדה כאמור רק 5 שנים קודם, לליגת העל. את עונת הבכורה בליגת העל סיימה הקבוצה במקום ה – 11 ובעונה הנוכחית, עונתה השניה בסה"כ של הקבוצה בליגה העל, עשתה הקבוצה היסטוריה ומחזור אחד לסיום הליגה הסדירה הבטיחה את מקומה בין ששת הראשונות ובפלייאוף העליון. את ההישג הגדול של הקבוצה בעונה הנוכחית, מעצימות כמובן שתי עובדות משמעותיות: האחת היא שתקציב הקבוצה אינו מן המובילים בליגה ואף ירד במהלך העונה כאשר ההנהלה שחררה שני שחקנים והביאה במקומם אחרים בעלות נמוכה יותר. העובדה השניה היא שעם כל הכבוד לאצטדיון גרין בנצרת, הרי שהקבוצה משחקת בעצם ללא אצטדיון ביתי כפי שאנו רגילים להתייחס לאצטדיון ביתי. מאמן הקבוצה שרון מימר, הנחיל לקבוצה סגנון משחק חיובי, נאה לעין בפרקים רבים של המשחקים והחשוב מכל, פיתח בקרב שחקניו יכולת מנטלית גבוהה הבאה לידי ביטוי במקרים רבים במהלך העונה בהם הקבוצה הפכה פיגור לניצחון. גם בחירת השחקנים הזרים שהגיעו השנה למועדון צלחה מאוד ורובם גם השפיעו על הישגיה של הקבוצה באופן ישיר ובמיוחד נכונים הדברים כלפי ממדו סמבה, פרדי ורגאס ומארק קוסטה. אך דומה שאת עיקר תשומת הלב מרכז אליו העונה חלוץ הקבוצה שלומי אזולאי עם 7 שערים ו 6 בישולים עד כה ועם המון מנהיגות וניסיון המקרינים הן על חדר ההלבשה והן על כר הדשא. אם מישהי מהקבוצות המובילות את הליגה סבורה שהמועדון הצעיר והסימפטי הזה מהצפון יסתפק בהעפלה לפלייאוף העליון והמשחקים מול ריינה עד סיום העונה יהיו בבחינת ניצחונות באנקר, כדאי שיחשבו שוב.
 
זה ילד זה?
גאבי, פדרי, פרנקי דה יונג, אלחנדרו בלדה, מרקוס אלונסו, פראן טורס, טר שטגן(שחזר לפני כחודש מהפציעה והניתוח לאחר כחצי עונה), זוהי רשימת הפצועים והחסרים של קבוצת הכדורגל של ברצלונה בחודשים האחרונים. מבט חטוף לרשימה מראה כי ליבת מרכז השדה הקטלוני בעצם מושבתת ממשחק בתקופה הקריטית ביותר בעונה כאשר במאבק על אליפות הליגה הפער מריאל מדריד המובילה את הטבלה נראה כקשה לסגירה אך החלומות להעפיל כמה שיותר גבוה בליגת האלופות עדיין שרירים, קיימים ובועטים. לא שלמאמן צ'אבי (שכזכור הודיע על סיום תפקידו בתום העונה) יש הרבה ברירות או אופציות על הספסל, אך בהחלט נדרשו הרבה אומץ ואמונה מצידו ביכולת המקצועית והמנטלית של השחקנים על מנת להרכיב בהרכב הראשון במשחק הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות, כאשר כסף רב נמצא על השולחן, את פרמין לופס, פאו קובארסי ולאמין ימאל בני ה – 16,17,20 בהתאמה. יהיו שיאמרו שבנקודת הזמן הנוכחית, כאשר עובדת עזיבתו את המועדון בסוף העונה ידועה, נמצא צ'אבי במצב בו אין לו מה להפסיד אך כאמור, כאשר הכנסה כספית גבוהה מזומנת לקבוצה כתוצאה מההעפלה לשלב רבע הגמר, למועדון הנמצא באחת מהתקופות הכלכליות הקשות ביותר שלו בעשורים האחרונים, יש בהחלט מה להפסיד במקרה בו הקבוצה לא היתה מעפילה. ולא רק שהקבוצה העפילה, אלא ששלושת בוגרי לה מאסיה, האקדמיה של המועדון הקטלוני, השתלטו על המתרחש על כר הדשא, איש איש בעמדתו והשפיעו באופן ישיר על המשחק כאשר הדובדבן שבקצפת לצד הניצחון על נאפולי וההעפלה כאמור לרבע גמר המפעל, היא זכייתו של הבלם הצעיר בן ה – 17 פאו קובארסי בתואר איש המשחק. יכולתו של הילד לשלוח כדור מדויק לרגל על 40 מ' לאחר חילוץ בהגנה היא מופלאה ובכל קרבות האחד על אחד שהיו לו במשחק, יצא כשרגלו על העליונה. בלי להקדים את המאוחר, השמות פויול ופיקה הגלגלו על לשונות רבים במהלך המשחק. זה היה פשוט תענוג צרוף לצפות בשחקנים הצעירים הללו משחקים עם ביטחון עצמי של ווטרנים מנוסים, משתפים פעולה עם הגוורדיה הוותיקה של הקבוצה ומניעים מהלכים שחלקם הזכירו את אלה להם היה שותף בזמנו מאמנם הנוכחי, עת ניהל את מרכז המגרש של ברצלונה כשחקן. יש להניח שהפצועים קשה יותר של המועדון, כבר לא ישובו העונה לשחק אבל עם שובם של חלקם לפחות, ביחד עם הכושר הנוכחי של הדור הבא של המועדון, לא כדאי למהר ולהמר נגדם גם בליגת האלופות. ההגרלה שתתקיים ביום שישי הקרוב תקבע רבות לגבי הסיכויים.
 
טעם של החמצה
החתמתו של גארד הפועל ירושלים בכדורסל, יובל זוסמן במועדון בקיץ האחרון, לוותה בתקוות רבות של המועדון שלאחר שנתיים במדי אלבה ברלין הגרמנית ביורוליג, יחזור ארצה שחקן משופר שיביא את הערך המוסף לקבוצה ולידי ביטוי את הניסיון שרכש באירופה. מבט על הנתונים הסטטיסטיים של זוסמן עד כה בעונת המשחקים הנוכחית, מגלה שתקוות לחוד ומציאות לחוד, לפחות במקרה הזה. מבלי לשאת בתואר של פרשן מקצועי, גם בעין חובבת כדורסל ניתן לראות שלא רק שהשחקן לא עשה התקדמות משמעותית במשחקו, אלא שיש ירידה ביכולת ובנתונים. ב 17 משחקים בליגת העל העונה, בהן שיחק זוסמן 23 דקות בממוצע, הוא השיג 8 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 1.5 חטיפות ו 1.9 איבודים, הכל לכדי ציון מדד נמוך של 8.4. אבל את יובל זוסמן לא הביאה הפועל ירושלים רק למשחקי הליגה אלא בעיקר כדי שיביא מניסיונו במסגרת האירופית. אלא שגם שם הנתונים הם לא משהו לכתוב עליהם הביתה ולמי שצופה במשחקי הקבוצה קשה שלא לשים לב שמשהו לא טוב עובר על הבחור. על אף הצהרותיו ערב העונה וההבטחות להראות השנה משהו אחר, חיוני ואנרגטי יותר, שפת הגוף של יובל לא שם. הוא עדיין מתחבא בפינות וממתין שהכדור אולי יגיע, לא מספיק קולני וכנראה שהנהגה היא לא חלק מתכונותיו. לזכותו של זוסמן יש לומר שגם בימים חלשים בהתקפה, הוא מופיע בכל משחק להגנה ובעזרת מוטת הכתפיים הארוכה וקריאת המגרש הטובה שלו, תורם רבות גם באלמנטים שפחות נראים בסטטיסטיקה. ליובל יש את כל הנתונים הפיזיים וחכמת המשחק להצליח אבל הוא חייב להעלות את החוצפה במשחקו, לקחת על עצמו הרבה יותר ולשחק תפקיד הרבה יותר משמעותי בקבוצה. זה לא משהו שמקבלים, זה משהו שלוקחים והגיע הזמן שיובל ייקח. עם השכר שהוא מקבל, החתימה על חוזה ארוך, בכירותו כשחקן חמישיה בנבחרת ישראל והירידה מהיורוליג למפעל אירופי נמוך יותר, הציפיות מיובל ויש להניח שגם שלו מעצמו, הן הרבה יותר גבוהות. חובת ההוכחה עליו.