"בשביל הספורט"  טור דעה מאת שי מייבסקי
"בכל זאת הגענו למרות הכל"
מלכות החרמון
ערב מחזור הנעילה של הליגה הלאומית בכדורגל ורגע לפני סיום הסיבוב השלישי של משחקי ליגת העל בכדורסל, נקבעו שתי עובדות שמהיכן שלא נבחן אותן ודומני שגם ללא קשר לשאלה איזו קבוצה אנו אוהדים, הן מחממות את הלב ומרגשות באופן כזה או אחר: קבוצת הכדורגל של עירוני קריית שמונה, הבטיחה את שובה לליגת העל לאחר עונת משחקים אחת בליגה הלאומית וקבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון הבטיחה את הישארותה בליגת העל בכדורסל לאחר שחרב הירידה לליגה הלאומית(בהנחה שבית הדין העליון של איגוד הכדורסל יחליט שאכן המצב לא ישתנה ותהיה יורדת לליגה הלאומית) היתה מונחת על צווארה במשך זמן רב במהלך העונה. ושלא ייקל הדבר בעייני איש: מדובר בשתי קבוצות שהחל מ 7/10 (ובנוגע לגליל עליון מדובר בעצם על כל העונה) הן משחקות את כל משחקיהן מחוץ לאצטדיונן הביתי, מתאמנות בחלק גדול מהזמן בכל מיני מתחמי ואולמות ספורט שאינם המקומות להן הן רגילות ולעתים גם תוך כדי שברקע נשמעים הדי פיצוצים ונפילות של טילים, משחקות כמעט מבלי שקהל האוהדים שלהן יכול לצפות במשחקיהן ובחלק מהמקרים גם נאלצות לשחק בהרכבים חסרים בשל היעדרות/נטישת שחקני חיזוק זרים שהחליטו לשוב לביתם מעבר לים בשל מצב המלחמה בארץ. אז נכון שבאופן טבעי הנימוקים לבחירת מאמן השנה בכל תחום נסובים סביב הישגיות, יכולת השפעה על שחקנים ומיקום בטבלה שהוא מעבר למצופה בראשית העונה, אך אין חולק לטעמי שמן הראוי להסיר את הכובע בפני ברק פלג, מאמן הפועל גליל עליון כדורסל ושי ברדה, מאמן עירוני ק"ש כדורגל, על ההישגים הספורטיביים של הקבוצות אותן הם מאמנים והרבה יותר מכך, על היכולת להתמיד ולשמר את הקבוצתיות, רוח השחקנים והרמה המקצועית תחת כל הנסיבות שסבבו את קבוצותיהם ומועדוניהם לאורכה של כל העונה. בכל הנוגע לקבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון הרי שבעלי תפקידים רבים בתוך הקבוצה כולל מאמן, מאמן הכושר ועוד, זומנו בעצמם לשירות מילואים במהלך התקופה והמערכת כולה התגייסה לחפות על חיסורים אלה באמצעות פתרונות מפתרונות שונים, העיקר לשמור על מסגרת קבוצתית מתפקדת ככל שניתן ואת פירות ההשקעה כך מסתבר, קוצרת הקבוצה עתה. גם למעטפות הניהול של שתי הקבוצות יש חלק נכבד בהצלחת המערכות לשמור את הראש מעל המים כאשר לא חסכו במשאבים על מנת לאפשר לקבוצות להמשיך, להתאמן ולשחק מחוץ לבית על כל ההוצאות והלוגיסטיקה הכרוכות בכך ובימים המורכבים בהם אנו נמצאים כולל ההשלכות הכלכליות, אין הדברים מובנים מאליהם כלל ועיקר.
חי בסרט
סיומה של עונת האליפות של קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב, הביא עמו את הידיעה בדבר פרישתו ממשחק פעיל של קפטן הקבוצה שרן ייני, כשהוא בן 37. ייני שגדל במועדון מאז היותו בן 6 וקיבל את סרט הקפטן בעונת 2012-2013, נחשב לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המדים הצהובים ולאחת הדמויות האהובות בכדורגל הישראלי: ספורטאי הוגן למופת, אינטליגנט ורהוט, איש אשר פיו ולבו שווים שבמשך השנים מהווה דוגמא לחיקוי לשאר שחקני הסגל ולשחקניו הצעירים של המועדון, אשר לא לחינם נשא על זרועו את סרט הקפטן כל כך הרבה שנים ואף קיבל אותו חזרה לאחר שיצא לטעימה אירופית קטנה במשך שנה וחצי כאשר שיחק במדיה של ויטסה ארנהיים מהליגה ההולנדית.
ייני הניחן בכושר גופני מצוין, בקשיחות ובמשחק ראש נהדר, ואשר לרבים הוא מזכיר בתכונות אלה, בתפקודו על כר הדשא ובחדר ההלבשה, ובמסירותו למועדון בו הוא גדל, את הקפטן המיתולוגי של ברצלונה, קרלס פויול, נדד במשך השנים בין מספר עמדות ובעיקר בתפקידים הגנתיים, הן בקבוצתו והן כשחקן נבחרת ישראל (שאף בשורותיה שימש כקפטן במספר הופעות): קשר אחורי, מגן ימני ובלם. בתום קריירה עשירה במסגרתה זכה ייני עם קבוצת נעוריו בשש אליפויות, שני גביעי מדינה, שישה גביעי טוטו ושני גביעי אלוף האלופים, הוא ממוקם שני בדירוג שיאן ההופעות של המועדון בכל הזמנים, כשבאמתחתו 555 הופעות, שני רק למגן השמאלי הגדול של המועדון ושל נבחרת ישראל, כדורגלן העבר מיקו בלו שלו יש 588 הופעות. במהלך העונה הנוכחית, קרע ייני את הרצועה הצולבת בברך ובחר שלא לעבור ניתוח ולנסות להשתקם באמצעות טיפול שמרני. יש להניח שלו היה מדובר במספר שנים לאחור, אולי היה בוחר הקפטן הפורש, לעבור ניתוח ולהמשיך לשחק ברמות הגבוהות ביותר, אך בגיל 37 סדרי העדיפויות כנראה משתנים וההבנה שהוא הרבה יותר קרוב לסיום הקריירה, הביאה אותו לבחור כפי שבחר ובסופו של דבר גם להודיע על פרישה ממשחק פעיל כשהוא מניף ביחד עם שותפו לתפקיד הקפטן במועדון ערן זהבי, את צלחת האליפות. יש לקוות שהכדורגל הישראלי ימשיך ליהנות גם בשנים הקרובות מתרומתו של האיש, אם ברמת הקבוצה ואם ברמות אחרות משום שלא רבים הם הספורטאים והאנשים כמו שרן ייני בספורט הישראלי וחובה לשמרם. בהצלחה.
עניין של יח"צ
היסטוריה נקבעה בראשית השבוע בכדורגל האנגלי כאשר האלופה החדשה – ישנה, מנצ'סטר סיטי, הפכה לקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל האנגלי שזוכה בארבע אליפויות ברציפות. תואר זה, הוא השישי של המועדון בשבע השנים האחרונות, כולן תחת שרביטו של מאמן העונה בפרמייר ליג, פפ גווארדיולה. ההישג הזה של פפ הוא חלק מסטטיסטיקה די מדהימה יש לומר של המאמן כאשר מתוך 15 עונות של אימון, הוא זכה יחד עם הקבוצות אותן אימן(ברצלונה, באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי) ב 12 תארי אליפות. רבים בתקשורת הספורט הבריטית ובכדורגל העולמי בכלל כבר עוסקים באתגר הבא של המאמן הספרדי שרמז יותר מפעם אחת על רצונו לחוות את קריירת האימון גם ברמת הנבחרות כאשר מבחינתו כל האופציות פתוחות מבחינת היבשות השונות. גווארדיולה בן ה – 53 נחשב למבין תקשורת ואישיות ספורט ה "עוברת מסך" בהצלחה. לכל ליגה אליה הגיע, התערה מהר בתוך התרבות המקומית וכישרונו הגדול ללמידת שפות, אפשר לו על נקלה להתראיין בשלב מאוד מוקדם בגרמנית כאשר היה בבאיירן ובאנגלית בימיו במנצ'סטר. תדמית זאת עומדת בניגוד גדול לקולגה, מאמנה של ריאל מדריד קרלו אנצ'לוטי. לאיטלקי הספון על דרך קבע בתוך חליפת שלושה חלקים עם המסטיק הבלתי נגמר בפיו, נוצרה במשך השנים תדמית תקשורתית אפורה בשל קשייו הוורבאליים בשפות שאינן איטלקית ומשום כך אולי, הוא לוקה בכל מה שנוגע למעטפת היח"צ שלו. אנצ'לוטי מבוגר מגווארדיולה בלמעלה מעשר שנים וקריירת האימון שלו ארוכה הרבה יותר ולכן גם(לא רק) הישגיו בכל הקבוצות בהן אימן רבים יותר וכוללים 4 תוארי ליגת האלופות(עד כה...) מול שלושה של פפ, ועדיין תקשורתית וציבורית, מדובר בו באופן משמעותי, פחות מאשר ביריבו הספרדי. אולי זכיה חמישית בליגת האלופות תעשה את העבודה.