קוראים לי גיא. אני בן 22, גר בגבעת שמואל ולאחרונה השתחררתי משירות קרבי כלוחם ומפקד. אם כבר שאלתם אז לא, לא השתתפתי בצוק איתן. השתחררתי שניה לפני.

כבר תקופה ארוכה שאנשים שואלים אותי מה אני מתכנן לעשות עכשיו, כשאני סוף סוף אדון לעצמי, והאמת היא שאין לי מושג. כאילו אני חייב שמישהו יתכנן לי את החיים, כי לבד זה קשה מדי. לאחר התלבטויות, החלטתי לשתף אתכם במה שעובר עליי בדרך לקבלת ההחלטות, גם כדי להשמיע את קולם של החיילים המשוחררים (ולשמוע אם הם מרגישים כמוני) וגם כדי לשמוע את העצה שלכם. את הבלוג חילקתי לשלושה חלקים, ובכל שבוע אפרסם עוד חלק. אשמח לקרוא את דעתכם!

השחרור

3 שנים שלמות. 3 שנים של משמעת, של פעילות אינטנסיבית ולילות ללא שינה. 3 שנים שבהן אתה חייב לעשות כל מה שאומרים לך, חייב לאכול מה שנותנים לך וחייב להגיד מה שמשננים איתך. 3 שנים שאין לך שום החלטה על עצמך, חוץ מבאיזה שמפו להתקלח. כל היום "תעשה, תשמור, תביא, למה ככה ולמה לא ככה".

ופתאום שקט.

פתאום אתה מוצא את עצמך קם בבוקר, מסתכל מסביב ושואל את עצמך, "אוקיי, מה עכשיו?". פתאום אתה מקבל מכתבים מביטוח לאומי, מהבנק, מקרנות פנסיה ומכל מיני מקומות שקודם לכן היו שמות שנזרקו באוויר כשהמבוגרים דיברו. פתאום אתה צריך להחליט מראש מה אתה עושה למחרת כל יום, כי אף אחד לא ידפוק לך בדלת ויגיד לך ′בוא, הולכים′. אם לא תיצור לעצמך עניין, תירקב כל החיים מול המחשב.

אבל בואו נתחיל מהתחלה.

התגייסתי לצנחנים לפני 3 שנים בערך, באוגוסט 2011, אחרי שנת מכינה וגיחה בהודו. כיאה למכיניסט הקלאסי, הייתי בטוח שאני הולך לקראת מסלול שבסופו אני אהיה מינימום סגן רמטכ"ל, וכבר התחלתי להתלבט אם להמשיך ולהיות רמטכ"ל או לחשוב על יציאה לאזרחות. בסוף החיים עשו את שלהם ומצאתי את עצמי מסיים את שירותי כסמל מחלקה בגדוד, כשהקשר היחיד ביני לבין הרמטכ"ל הוא שלשנינו יש י′ בשם.

היום אני קולט במבט לאחור כמה שהצבא הוציא ממני את הצד המוזר שבי. בטירונות, לדוגמה, התאספנו באיזה יום ראשון בבאר שבע. המפקדים נתנו לנו זמן ללכת לקנות דברים (צ′וקולוקים- ממתקים, חטיפים, כל מה שלא לחם עם גבינה) עד שיבוא האוטובוס. בגלל שהיה צום גדליה באותו יום לא הלכתי לקנות כלום, בעוד שכל שאר המחלקה קנו טילונים. באותו רגע כל כך רציתי טילון, שנשבעתי שבכל פעם שיזדמן לי לקנות טילון בצבא, אני אקנה. וכך היה. מאותו יום ואילך, במשך כמעט 3 שנים (!), בכל עצירה שהייתה לנו בנסיעות ובכל הזדמנות לקנות בשקם- קניתי טילון. לא משנה אם רציתי במבה או בכלל בשר, קודם אכלתי טילון ואחר כך את שאר הדברים. משהו אצלי נשרט, בלי ספק.

קשה לסכם את השירות הצבאי. השירות מורכב מכל כך הרבה הפכים- מצד אחד פנטזיות על הרגע שבו תפסיק ללכת על מדים ומצד שני הגאווה העצומה לחזור הביתה עם מדים ונשק, מצד אחד לקלל את המתנחל שבגללו אתה מפטרל בלילה גשום ומצד שני להילחם על הזכות לצאת לפעילות כדי לשמור עליו, מצד אחד להתגעגע לחברים בבית ומצד שני להבין שהאנשים שאיתם עברת את הדבר הכי משמעותי בחיים הם החבר′ה מהצבא. על תעודת השחרור שלי רשום ′השתחרר משירות חובה בכבוד′. זה מצחיק, כי כל השירות אתה שונא את הצבא ומוכן לפגוע בעצמך בשביל כמה ימים בבית, וברגע שאתה משתחרר אתה כל כך מתגעגע אליו ולדברים שעשית. אתה מרגיש שזכית לשרת בצבא הזה ושזה היה שווה את 3 השנים האלו.

אבל זה לא עוד פוסט מרגש על חיילים, אז בואו נחזור לעיקר.

במשך כל השירות הייתי בטוח שמהיום שתתחיל השנה האחרונה שלי בצבא אני אתחיל לתכנן את האזרחות ובתחילת השנה האחרונה הייתי בטוח שבחודשים האחרונים אני כבר אדע בדיוק מה אני עושה כל יום עד הפנסיה. אלא שבסוף מצאתי את עצמי גוזר את החוגר, יוצא מהש.ג. ומנסה להבין מה לעזאזל הצעד הבא שלי.

יש משהו יפה במצב שאני נמצא בו עכשיו. אני בשלב בחיים שהכל הוא כמו פלסטלינה, הכל יכול לקרות. כל החלטה, גם הקטנה ביותר, יכולה לקחת את החיים שלי למסלול אחר. בעוד כמה עשרות שנים אני אסתכל אחורה, אחזור לנקודה שאני נמצא בה עכשיו ואשאל את עצמי מה היה יכול להיות אם הייתי בוחר אחרת. עכשיו הכל פתוח, אני יכול לבחור מה שבא לי בלי שזה ישליך על החיים שלי. מצד שני זה גם מפחיד- אולי כשאני בוחר במשהו אני מפספס משהו אחר שיכולתי יותר להצליח  בו. אבל אם אני לא אבחר במשהו אני אמצא את עצמי שליח פיצה בגיל 60, אז אין ברירה.
 
אז איך מחליטים מה לעשות? על זאת ועוד, בבלוג הבא. אני יודע שאתם במתח, תתאפקו.